מפגינים פרו־פלסטינים בלונדון. קולות באירופה מכים על חטא של ''יבוא אנטישמיות'' / צילום: ap, Kin Cheung
כלפי חוץ ובעיניים ישראליות, הרחוב האירופי הוא פרו־פלסטיני והיבשת אינה מקום ידידותי. הפגנות תמיכה בהשתתפות רבבות בני אדם מדי סוף שבוע, דגלי פלסטין המוצבים על מונומנטים לאומיים, כאפיות וסרטי מצח ירוקים של חמאס ברחובות. השילוב המתעצם שבו השמאל הרדיקלי, שמדבר על דה־קולוניזציה בסגנון המאה ה־21, צועד לצד מהגרים מהמזרח התיכון, שמדברים על ח'ליפות איסלאמית בסגנון המאה ה־7 לספירה, יוצרים תמונה מרתיעה לישראלים.
● בחסות טורקיה: בכירי חמאס שוחררו אתמול מהכלא בלוב
● השבוע בעולם | יחסיה החשובים של ארה"ב עם הודו בסכנה והמצפון האיטלקי מזועזע
● "מוכנים לפעול באופן חד צדדי": האם ארה"ב תטיל סנקציות על טורקיה?
אבל זהו קצף על פני המים. זרמי העומק האירופיים דווקא נעים בחודשים האחרונים בכיוון ההפוך. וגם אם הם אינם נראים ברחובות, הם משתקפים בסקרים ובמציאות הפוליטית והחברתית המשתנה במהירות.
התקפת הטרור של חמאס והמלחמה בעזה יצרו זעזוע של ממש במערב אירופה. במדינות שקיבלו עד לאחרונה מהגרים לא־חוקיים, רבים מהם מוסלמים, בידיים פתוחות, דעת הקהל השתנתה. זאת נוכח האנטישמיות המוסלמית שהתבטאה בהפגנות שמחה על הטבח, בקריאות להכחדת ישראל ובהכחשת המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי הרוב. כך בגרמניה, למשל, שבה נשמעים כעת קולות המכים על חטא של "יבוא אנטישמיות" אחרי עשור של טאטוא הבעיה מתחת לשטיח. במדינות שכבר החלו לשנות את מדיניות ההגירה שלהן, התגובה הנוכחית רק מחזקת את התהליך. במדינות שכבר שברו ימינה, כמו איטליה, הממשלות רק מתחזקות.
הקש ששבר את גב הגמל
מלכתחילה היה ברור כי גלי ההגירה הגדולים לאירופה, שהחלו להתגבר ב־2015, עומדים לשנות את המפה הפוליטית ביבשת. מיליוני מבקשי מקלט, שרק חלקם זכאי לכך מבחינה פורמלית, נכנסו לאירופה. רעיונות של רב־תרבותיות, של עזרה לפליטים, של גבולות פתוחים ושל השעיית אמנות פליטים - חלקם מבוססים על לא יותר מהשלכה ורצון נאיבי לעזור - היו צו השעה. מאז, הלכה מערב אירופה והתפכחה, נקטה צעדים להגבלת ההגירה, אבל בקצב אטי. נראה כי ההשלכות של המלחמה בעזה היו בבחינת הקש ששבר את גב הגמל האירופי. כעת, השרטוט מחדש של מה מותר ומה אסור מתרחש במהירות, ואפילו קשה לעקוב אחרי שלל היוזמות.
שבדיה, למשל, שעד לפני כמה שנים היתה המדינה שקיבלה הכי הרבה פליטים ומבקשי מקלט מהמזרח התיכון - ובפער גדול - הלכה והקצינה עד שבבחירות האחרונות הכניסה לממשלה את "השבדים הדמוקרטיים", מפלגה קיצונית בראשות ג'ימי אקסון שהפכה לשנייה בגודלה במדינה. מאז ה־7 באוקטובר הכריזה הממשלה על ביטול תשלומי רווחה נדיבים למהגרים מחוץ לאיחוד האירופי. בשבוע האחרון קרא אקסון למנוע הקמת מסגדים חדשים בשבדיה, ואפילו להרוס קיימים. "הם המקור לאנטישמיות שאנחנו רואים ברחובות", אמר.
בפינלנד הממשלה החדשה היא תמונת ראי של קואליציית השמאל הכל־נשית ששלטה בה עד לפני שנה, וכוללת את מפלגת "הפינים" הימנית־קיצונית. בשבוע האחרון סגרה הממשלה את הגבול עם רוסיה, למרות סכנה לעימות בין־מדינתי, רק בשל העובדה כי מוסקבה "שיגרה" כמה עשרות מבקשי מקלט אפריקאים באופניים לנקודות גבול. במדינות אלו גוברים הקולות שקוראים לאמץ את המודל הדני, שבו המפלגה הסוציאל־דמוקרטית שמה קץ להגירה לא־חוקית בנימוק שהיא מאיימת על מודל מדינת הרווחה. סיבוב הפרסה הזה, היוצא דופן בשמאל האירופי, הוא אחת הסיבות המרכזיות לכך שראש הממשלה מדה פרדריקסן ממשיכה בתפקידה.
בגרמניה, הממשלה הודיעה על כוונתה לגרש בכמויות גדולות מבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו. הצעות לדרוש נאמנות לערכים גרמניים כדי לקבל אזרחות פורסמו בתקשורת, דרישות להכיר בזכות הקיום של ישראל גם כן, וקיצוצים בתשלומי רווחה למבקשי מקלט שבקשותיהם נדחו בדרך. מדובר בממשלת שמאל, אבל גם "הירוקים" וגם הסוציאל־דמוקרטים השותפים לה מבינים, כי אם לא יאמצו עמדות קשוחות נגד הגירה - הם יחוו את מה שקרה בהולנד לפני כשבועיים. בהולנד, מפלגת החופש הימנית והמתנגדת להגירה של חירט וילדרס היממה את הסוקרים ואת היבשת כולה, כשזכתה ב־37 מושבים בפרלמנט. וילדרס, בעבר דמות מוקצה, מנסה כעת להקים ממשלה בהולנד. המוטיבציה הגדולה ביותר של המצביעים שלו? מלחמה באיסלאם הפוליטי ובהגירה לא־חוקית.
רשימת הדוגמאות הולכת ומתארכת. בצרפת, התמיכה במרין לה פן לפי הסקרים האחרונים שוברת שיאים. לו היו הבחירות לנשיאות מתקיימות כרגע, היא היתה מנצחת. קמפיין הגוועלד שעבד בעבר לעמנואל מקרון (שממילא לא יכול להתמודד אחרי שתי כהונות רצופות) ככל הנראה לא היה עובד עכשיו: הקהילה היהודית חיבקה את לה פן בהפגנה נגד אנטישמיות לפני שבועיים.
נושא האקלים נדחק
התקפות הטרור, המלחמה בעזה וההשלכות על המהגרים באירופה אינן הגורם היחיד לשינויי הכיוון במערב היבשת. בשנה החולפת, אחרי הפוגה משמעותית במהלך שנות הקורונה, התחדשה ההגירה הלא־חוקית לאירופה. החוקים, האמנות, המדיניות והאינטרסים הכלכליים יוצרים מצב שבו יותר קל להיכנס לאירופה מאשר להיות מגורשים ממנה. והשיפור הכלכלי למי שנכנס הוא כה משמעותי, עד כי רבים מסתכנים (גם פיזית וגם פיננסית, עלות הכניסה נעה בין 3,000 ל־30 אלף דולר) כדי לנסות ולהיכנס ליבשת. השנה, לראשונה מאז 2015, מספר הכניסות הלא־חוקיות צפוי לעבור את רף המיליון.
וההגירה הלא־חוקית אינה המישור היחיד שבה תגובת הנגד הזו למה שנחשב לערכים "פרוגרסיביים" ומתקדמים, משנה את המציאות. גם בנושא האקלים, שהמאבק בו עמד בראש סדר היום האירופי בשנים האחרונות, המטוטלת נעה לכיוון השני. ניתן לראות זאת בירידה החדה בתמיכה במפלגת "הירוקים" הגרמנית, אחרי שזו הציגה תוכנית שאפתנית ויקרה להעביר את החימום בגרמניה לחשמלי. זה ניכר גם בשינוי הכיוון של קואליציית המפלגות השמרנית בפרלמנט האירופי (EPP), וגם במדיניות של המפלגה השמרנית השולטת בבריטניה, שזונחת התחייבויות אקלימיות כמו איסור קידוחים חדשים או רישיונות חיפוש גז, בשם הקשיים הכלכליים שבהם נמצאת הממלכה המאוחדת. גם מקרון בצרפת ביטל תקנות סביבתיות רבות.
שרטוט תמונת מצב אירופית כוללת היא משימה קשה. ישנן מדינות יוצאות דופן עם תנאים יוצאי דופן. אולם, אחרי שנים רבות שבהן נושא האקלים היה בראש סדר היום וההגירה הייתה בתחתיתו, נראה כי היוצרות התהפכו. הרקע לכך מורכב: הקשיים הכלכליים שעוברים על אירופה, הזינוק באינפלציה בשנתיים האחרונות וכן התגברות ההגירה והמלחמה בעזה.
אבל היפוך סדר הדברים הזה כבר משפיע על המערכות הפוליטיות, ובאופן ישיר על המציאות האירופית. התיאבון להגירה לא־חוקית ירד לאפס, הרצון בהשקעות עתק כדי לקזז פליטות פחמן נבחן מעתה במשקפי מחיר כלכלי פחות ורודות. מפלגות המיינסטרים הפוליטי נמצאות בתהליך של התאמה מחדש. אם לא ישנו את עמדותיהן, הרי שהימין הקיצוני - שאחד הסיכונים הגדולים ביותר שלו הוא הכניסה של גורמים לא־ראויים ולא דמוקרטיים ברשימותיו לבתי הנבחרים - רק ילך ויתחזק.