ז'אן פול סארטר וסימון דה בובואר בביקורם בישראל, 1967. הפרוגרסיבים לא סלחו לו / צילום: ויקפדיה
הסקרים מחמירים והולכים. סימנים מבשרי רעות מצטברים חדשות לבקרים. מהירות השינוי עוצרת נשימה. התמיכה האמריקאית בישראל נשחקת. רוב הצעירים בארה"ב, בני 29 ומטה, מאסו בה. המפלגה הדמוקרטית מתעייפת ממנה.
● פרשנות | התעלומה החדשה בים הערבי: מה איראן והחות'ים רוצים מהודו, שסבלנותה פוקעת
● פרשנות | הנחת העבודה של ישראל: ביידן החליט "לא להסתבך" במלחמות המזרח התיכון
השיח בתקשורת הישראלית מלמד מה מוגבל הוא הניסיון לרדת אל עומקן של התהפוכות האלה. "מחדל הסברה" הוא אחד הצירופים החוזרים ונשמעים. כמה שנים כבר מדברים בישראל על "מחדל הסברה"? לפחות מאז 1967. כביכול, הארץ אשר יכלה אז לאויביה בשישה ימים, בשלוש חזיתות, הייתה צריכה רק קצת לשנס מותניים כדי להעמיד את דעת הקהל העולמית על טעותה.
ב-1967, ברוח אמו של ג'רי סיינפלד ("איך מישהו יכול שלא לאהוב אותו?"), ישראלים היו מאוכזבים שלא הכול אוהבים אותם. כמובן, מי מאיתנו לא היה שמח לחזור אל 1967, לא רק מפני שזיו הניצחון סימא את עינינו, אלא גם מפני שמחיר הניצחון ביחסי ציבור היה מבוטל לעומת זה שישראל משלמת עכשיו על מלחמת המגן שלה בעזה.
תינוקות עזה אינם פייק
אין טעם לחזור ולהעמיד פנים שצריך רק לשנס מותניים. ישראל צודקת, אבל ההסבר לצדקתה נעשה מסובך יותר ויותר, ארוך ומורכב, עם יותר מדי היסטוריה, הערות שוליים, פולמוסנות וכעס.
לרוב בני האדם אין הזמן או החשק להאזין. לעומת זאת, הם רואים על פני כל המדיה החברתית תינוקות עזתיים שרופים שעקבותיהם נעלמו כמעט מכל כלי התקשורת הישראליים. האם זה הוגן להראות את התינוקות העזתיים מבלי להזכיר את התינוקות של עוטף עזה? לא. אבל תינוקות עזה אינם פייק.
כבר הבעתי את דעתי שזו מלחמה צודקת, אשר נכפתה על ישראל. אבל בסוף השבוע שעבר מספר המתים בעזה עמד על אחוז שלם של אוכלוסייתה בתחילת המלחמה. ארגוני צדקה בינלאומיים, המעצבנים לעיתים קרובות את כולנו, העמידו על 50% את שיעור העזתים העומדים בסכנת רעב. ארגון הבריאות העולמי דיבר בשבוע שעבר על 300 אלף מקרים של מחלות מידבקות במרכזי הפליטים הדחוסים והלא־היגייניים. האם אפשר להתלונן ברצינות ובכנות על דעת קהל, המאשימה את ישראל ודורשת "הפסקת אש מיידית"?
ישראל נקלעה אל משבר קיומי בין השאר מפני שהיא אינה יכולה עוד לשכנע את חצי העולם שהיא ראויה להנחות כלשהן. את בדידותה מגבירים שורה של דוברים חסרי אחריות בתקשורת, השוכחים שכולנו נמצאים תחת זכוכית מגדלת, ובחסדי AI עברית מתורגמת כיום במהירות כתיבתה.
אבל אלה רק פרטים. הבעיה היא היסטורית, ובניגוד למה שאמרה שגרירת ההסברה נועה תשבי למעריציה באחד מראיונותיה (ערוץ 12, ב-22 בדצמבר), הבעיה לא התחילה "לפני 20 שנה". היא התחילה לפני 55 שנה, כאשר ישראל איבדה את מעמד האנדרדוג מדימויי הספורט האמריקאיים והפכה ל-Top Dog, המנצחת הקבועה.
למוטט את הסטטוס-קוו
בסוף מאי 1967 בעולם המערבי לא היו לישראל אלא ידידים ובעלי ברית, שמאל וימין, לבנים ולא־לבנים. היא הייתה עלה נידף ברוח, מועמדת להשמדה. זו לא הייתה העמדת פנים. הקלות שבה ישראל ניתנת לחיסול התחוורה, במידה שהייתה צריכה להתחוור, ב־7 באוקטובר השחור. חייה תמיד תלויים לה מנגד.
בין תומכי ישראל בימים המפחידים ההם עמדו גם גדולי השמאל הרדיקלי של זמנם, מבקרים קולניים של אימפריאליזם ושל קולוניאליזם. שמו של ז'אן פול סארטר הוא הבולט ביותר. פרוגרסיבים, בייחוד ערבים, לא סלחו לסארטר על "בגידתו". עקבות האכזבה מסארטר טבועים בספר שהתפרסם בארה"ב לפני שנתיים, "למעט את פלסטין" (Except for Palestine), על הימנעותו של השמאל הפרוגרסיבי מלהחיל על ישראל את ביקורתו השיטתית על מדיניות החוץ האמריקאית.
"עלינו להבין כי איננו יכולים להוסיף וליהנות מחירויות נתונות בארה"ב, אם ממשלותינו יסייעו לשלילתן של החירויות האלה מסביב לעולם", כותבים מחברי הספר, אחד מהם יהודי "בעל רקע אורתודוקסי". ספרם, הרצאותיהם הפומביות ומאמריהם הכשירו את הקרקע לתגובת השמאל על מלחמת עזה. עניינם אינו מוגבל לישראל. הם רוצים למוטט מעיקרו את הסטטוס־קוו האמריקאי והגלובלי ולהעתיק את מרכז הכובד הרחק שמאלה, גם בענייני פנים.
הריסת יחסי ארה"ב־ישראל היא מטרה מרכזית לא רק מפני שהם מתעבים את המדינה הציונית ובזים לה, אלא מפני שהאהדה הדו-מפלגתית הרחבה לישראל שירתה באופן כללי את הסטטוס-קוו. שחיקת המחויבות כלפי ישראל תזעזע את אמות הסיפים של ההסכמה הדו־מפלגתית בכל עניין שהוא. אם ישראל תחדל להיות מקודשת, אף מרכיב אחד בהסכמה הרחבה לא יהיה פטור מקריאת תיגר. אלה יעדים מהפכניים. השגתם תשנה את העולם.
במשך עשרות שנים הציונים הם שכתבו את הנרטיב של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלסטיני. לא עוד. הנרטיב הישן אינו מתיישב עוד עם הרגלי המחשבה והדיבור של צעירי הדמוקרטיות המערביות. ההנחה שנועה תשבי תחזיר אותם למוטב גובלת בחוסר רצינות.
ישראל נלחמת על נפשה, לא רק בעזה. המגבלות של כוחה הצבאי מתחוורות יום אחר יום למיליונים, הנאלצים להתאבל, לפקפק ולחשוש. מתחוורות לאיטן גם המגבלות של כוחה הפוליטי והאינטלקטואלי. אין לה עוד סארטרים. על השאלה מה לעשות מוטב לענות בכנות, בעצב ובענווה. לפעמים מוטב אפילו לשתוק.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.