חצי שעה של השראה. ערן גפן בשיחה עם עדי שטראוס / צילום: טלי קצורין, מנחם רייס
ערן גפן, מנכ"ל G^Team חברה לייעוץ אסטרטגי, בשיחה עם עדי שטראוס, יו"ר שטראוס אחזקות
את עדי שטראוס אני מכיר כיו"ר שטראוס אחזקות, לאחר שעבדתי עם קבוצת המזון שבבעלות משפחתו על פרויקטים אסטרטגיים שונים. אבל עד היום, זה כבר עשור, הוא לא התראיין. עכשיו חשוב לו לדבר, וזה בכלל בגלל הכובע השני שלו - יו"ר אגודת הידידים של ארגון נכי צה"ל. לתחושתו, אנחנו בנקודת זמן דרמטית.
● איתן יוחננוף התאכזב מהבנקים עד שיום אחד "הם באו אליי על ארבע, כולם"
● "המפעל עובד בחוסר יעילות, אבל אם דפוס בארי לא יחזור, הקיבוץ לא יחזור"
● הקצין שחקר את מלחמת יום הכיפורים מגלה: זה מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר
שלום עדי, איך עוברת עליך המלחמה?
"מ-7 באוקטובר מתחוללת דרמה בכל מה שקשור לפצועי צה"ל. כבר ביום ראשון הבנו באגודה שאנחנו חייבים להגיע אליהם. צריך להבין שפעם אם היית נפצע היו לוקחים אותך לבית חולים, ומשם שולחים אותך הביתה ואומרים לך 'תגיש בקשה להיות פצוע צה"ל".
והיום?
"הקמנו גוף שנקרא סיירת בתי הלוחם, שהמטרה הראשונה שלו היא שהפצועים והמשפחות יראו שאנחנו שם בשבילם. למעשה, הראשונים שאנחנו מדברים איתם הם ההורים. הפצוע נמצא בטיפול נמרץ, חבול, הלום, מסומם מתרופות, לפעמים לא בהכרה, והמשפחות שלהם חסרות אונים. משפחות שלמות בתוך בתי החולים, ולא מוכנות לעזוב את המיטה, אז אנחנו בודקים איפה הם ישנים הלילה, וכל מה שצריך מסביב לזה: אוכל, ביגוד, ציוד ייעוץ, תמיכה, לתת את התחושה שאנחנו איתם קודם כל. בכל בוקר אני נוסע לשם או לבית החולים.
"תבין האנשים האלה איבדו אמון. כשאתה נפצע או קורה לך טראומה אתה דבר ראשון מאבד אמון במי ששלח אותך, אמון בעצמך, אמון במערכת. ולכן הדבר הראשון והכי חשוב זה לבנות איתם אמון".
מה אתה רואה?
"אנחנו רואים הרבה קטועי ידיים ורגליים, אבל גם המון רוח. צריך גם לומר שמשרד הביטחון ובתי החולים התעשתו מהר. אבל בסוף השיקום של פצועי צה"ל הוא לא בבתי החולים, אלא בבית. בעוד חודש, כשהם יחזרו הביתה, הם יפגשו מקום עבודה שצריך לראיין אותם, ופה הם עשויים להיכשל".
על כמה אנשים אנחנו מדברים?
"כרגע אנחנו באירוע של 10,000 עד 15 אלף פצועים מוכרים. אבל איך אמר לי עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, הפציעה הקשה היא בנפש - הלילות בלי שינה, הזהות העצמית, הכבוד. לרוב אדם שנפצע קשה לא מעכל בהתחלה, אבל אנחנו רואים את הפחד מגיע ברגע השחרור מבית החולים. שם מתחילה הפוסט-טראומה וצריך להתחיל שיקום.
"כחלק מהפעילות שלנו אנחנו גם עושים מסעות עם הפצועים. אני זוכר שנסעתי לבית החולים, הגיע לשם חייל שהיה הפצוע הכי קשה בצוק איתן, פגיעת ראש קשה, לא יכול ללכת, לא יכול לדבר. נכנסתי, דפקתי בדלת שלו. פותחת לי האמא, אומרת לי 'מה אתה רוצה?' אני אומר 'שלום אני מארגון ידידי נכי צה"ל לגבי טיול שחרור, אני רוצה לדבר איתך, עם הבן שלך'. היא אומרת לי אתה יכול להיכנס, אבל בכל זאת תסתכל... הוא לא יכול ממש לדבר.
"אני זוכר את התמונה הזו אחת לאחת. בדיוק אחרי שהאמא רחצה אותו בכיסא גלגלים ואני, בנונשלנטיות, מציע לו, 'בוא, אתה רוצה לבוא לטיול אחרי צבא בהימלאיה?' האמא מסתכלת עליי בהלם.
"'אתה רוצה לצאת לטיול שחרור?' וממבט שהיה למטה, מחוסר אונים שלו, הוא פתאום מיישר אליי מבט, עם עיניים נוצצות, ואני מזכיר לך הוא לא יכול לדבר והוא עושה לי, מהנהן כן-כן עם הראש בהתלהבות. ואני אומר לו 'בסדר, סגרנו'.
"אני יוצא מהחדר, המנכ"לית של האגודה אומרת לי 'מה עשית?? איך אנחנו ניקח אותו לטפס 4,000 מטר בהימלאיה? אתה מטורף?' אמרתי לה 'לא יודע, את ראית אותו איך הוא רוצה את זה? אנחנו דיברנו על זה והוא העיניים שלו אורו'.
"וכך היה, אחרי תשעה חודשים בבית חולים, ישר משם יצאנו לטיול שחרור. ביום החמישי של המסע אנחנו בגובה של 3,000 ומשהו מטר, באגמים הקפואים, קר נורא, נורא קשה, לאנשים בריאים זה נורא, סופר קשה. אתה מבין, הוא לא יכול ללכת. אז הוא היה על חמור, שזה קשה. או היה על הגב של אחד החבר'ה. הוא לא יכול לדבר, להגיד לך, כואב לי, לא כואב לי. רק בעיניים הוא יכול לסמן.
לא מספיק מה שהוא עבר?
"אבא שלו ואמא שלו אתנו, חסרי אונים גם כן. אתה יודע, אתה בטיפוס, קר, קשה לנשום, גם אין לך הרבה מה לעשות, או שאתה שולח אותם חזרה הביתה או שהוא ממשיך, והוא לא הסכים לוותר. בערב אני מחלק אותם לחדרים, אנחנו מגיעים לבקתות, שלושה בחדר ואני אומר לו 'תיכנס עם חבר לחדר אחר'. אז אמא שלו אומרת 'לא הבנתי, הוא ישן אתנו'. ועניתי לה - 'תני לו, הוא רצה'. כן. זה פעם ראשונה שהוא לא ישן עם ההורים שלו. אמרתי לה 'יהיה בסדר, החבר'ה איתו, כולם פצועים, יהיה בסדר'.
"יום למחרת, בשש בבוקר, היא קמה היא באה לחדר כדי להקים אותו, להלביש אותו, אתה יודע, היא בלחץ, באה לראות מה קורה איתו. היא מגיעה, מסתכלת על המיטה, ואין אף אחד במיטה. והיא רצה החוצה בתוך המחנה הזה והיא צועקת בלחץ, 'איפה הבן שלי? איפה הבן שלי?' פתאום היא רואה אותו מרחוק, הולך, יוצא מהמקלחת, בחיוך! וזו פעם ראשונה, חברים שלו עזרו לו להתקלח, חזר עצמאי עם אותו האור בעיניים.
"בשבוע שעבר היה לנו מפגש של החבר'ה והוא הגיע לבד. אתה רואה את כל התהליך, אלה חיים של משמעות".
אני רוצה להחזיר אותך אחורה. מה גרם לך להיסחף לתוך הדבר הזה?
"אין הרבה דברים יותר ישראליים מצה"ל וזה מה שמשך אותי. צריך גם לומר שאני מתעסק עם אנשים שעברו חוויה טראומית ופיזית אז יש שיח שונה לגמרי. הטראומה הכי גדולה של חיילים שניצלו היא האשמה".
איך אתה יכול להתחבר לזה?
"להגיד לך שנולדתי לתפקיד הזה? ממש לא. תודה לאל, אין לי ניסיון אישי. בטיול הראשון שעשינו היינו ישנים במקומות עם דיקטים ושמענו חמישה חבר'ה שמדברים בחדר לידנו. הם אמרו 'מי זה השטראוס הזה? בטח הוא רוצה לפרסם את המותג'. אז אני יודע שזה שם, ולפעמים זה מביך. אני בכלל מובך מהעובדה שאני נכנס בריא והוא פצוע. למה הוא ולא אני? אבל עם הזמן אתה מפתח את ההתחברות העצמית".
איך עושים את המעבר מצרות העולם הראשון לקיום האנושי הבסיסי?
"כשאני איתם בחדר אני יוצא מריכוז עצמי. אני תמיד אומר להם תודה כי הם גורמים לי להיות איש אחר - ציוני יותר, ישראלי יותר, מאמין במדינה יותר. עם השנים זה ממש פיתח אותי, אני הרבה יותר שלו".
מה הלך רוח של הפצועים שאתה פוגש? אתה לומד על התדר שלהם?
״בהתחלה הפצוע מתעורר מניתוח, וכל המשפחה סביבו, אז הוא שמח. אני בחיים, הנה המשפחה שלי סביבי, אתה רואה שהוא עדין לא ממש מעכל. הוא עוד לא מבין. אחרי זה מגיעה ההבנה, כמו שעידן קליימן אמר לי, ״אני הייתי 1.83 וירדתי להיות 1.42. אני מאז יושב על כיסא״. אנשים שהיו אצנים או ספורטאי-על או כאלה, פתאום זהו, זה נגמר. ואז עובר חודש וחצי ואני מבקר אותו לפני שחרור והחיוך מתחלף בדאגה, הוא עומד לפני שחרור, יושב עם אשתו, והעיניים שלהם נפולות, אני רואה קצת פחד אז אני שואל ״אחי מה קרה אתה תכף משתחרר״ והוא עונה לי, ״כן אבל אני לא בטוח לגבי הדירה שלי אם היא מתאימה לכסא גלגלים, איך אני עולה במדרגות ומה יהיה בעבודה״. השיקום מתחיל בבית וזה התפקיד של כולנו בחברה האזרחית לתמוך בהם״.
"משפחה עם רגשות ואמוציות ועסק עם מורכבויות"
אתה מבעלי השליטה בשטראוס. מה העבודה ביומיום?
"זה מתחלק לשניים. מצד אחד אני חבר דירקטוריון בחברה הציבורית מטעם המשפחה, אני ואחותי עופרה. מצד שני אני חבר דירקטוריון בחברת המחלבות של שטראוס. כבר 20 שנה שיש לנו שותפות בינלאומית עם דנונה. זה אומר שיש הרבה עיסוק עם ועדות כספים וועדות אחרות.
"באופן כללי, לעשות את מה שנכון למען שטראוס זו המחויבות שלנו. אבא שלי היה אומר, כל עוד תדאגו לפרה, היא תדאג לתת חלב".
יפה. יש לנו נטייה הרבה פעמים להתעסק בתוצרת, במה אני מוציא, ולא להתעסק בפרה, או להבדיל בבריאות של העובד.
"זה נכון גם למערכת יחסים. צריך לדאוג לאשתך ולילדים בלי לחשוב מה יוצא מזה. אז אני באמת עסוק בחברה וגם לא פחות חשוב - במשפחה. אני חושב שאנחנו המשפחה היחידה שמנהלת עסק בצורה כל כך עמוקה עם מעבר בין-דורי במשך יותר מ-30 שנה".
אתגר.
"אבא שלי היה שותף עם רעיה אחותו ולשניהם היו שלושה ילדים. יום אחד, לפני 35 שנה, הוא הבין שהוא רוצה to step down אז הוא הביא פרופסור יועץ מארה"ב שיסביר לו איך עושים את זה. מאז אנחנו עובדים באופן קבוע עם ייעוץ בינלאומי. זה 35 שנה של השקעת שעות וכספים, זה לא טריוויאלי. אבל אנחנו עושים את המעברים בשקט".
כמי שעובד עם חברות משפחתיות, זה קצת כמו מיזוגים ורכישות - ב-90% מהמקרים זה נכשל.
"כן, זה סופר-מורכב. זה סיפור של משפחה עם רגשות ואמוציות וזה גם סיפור של עסק עם מורכבויות. גם אם אני ואתה הסתדרנו, במעבר הבין-דורי הילדים שלנו יצטרכו להסתדר.
"לסבתא שלי היה יומן והיה כתוב בו לא לריב בתוך המשפחה, כי אי אפשר לנצח את הבחוץ כשאתה רב מבפנים. תראה מה קרה לנו באוקטובר האחרון - מרוב שהיינו אחוזי זעם זה על זה, אז האויבים ניצלו את זה".
האנלוגיה מעניינת. ישראל נכנסה לדור הרביעי שלה, וגם אתם במעברים נכנסתם לדור הרביעי. ופתאום, גם לחברה הכי מצטיינת היה את משבר הריקול.
"אני באמת מאחל לכולם לנהל מערכות יחסים ומשברים כמו המשפחה שלי. זה עדיין לא אומר שלא יהיו משברים, אבל השאלה איך יוצאים מהם ואיך לוקחים אחריות".
במשבר הריקול, ייאמר לזכות שטראוס שהיא לקחה אחריות.
"נכון, אבל יש לזה מחיר. היינו יכולים לאבד את השם שלנו, ובתחום המזון זה עשוי להיות צעד לפני סגירה. אז קודם היינו צריכים לקבל את ההחלטה באותו הרגע, ואני חושב שקיבלנו את ההחלטות הנכונות".
"אנשים מהארגון לצד כאלה שבאים בחוץ"
אתה מרוצה מהקבוצה באופן כללי?
"אני חושב ששטראוס לוקחת את המשברים ולומדת מהם. אפרופו קונספציה - אוקיי, הבנו שאנחנו לא הכי חכמים אז בואו נשים לעצמנו מראה ויאללה נעשה שינוי".
יש מצב שזה גם מגיע לקיצון השני. נגיד שי באב"ד, מנכ"ל הקבוצה, לא צמח אצלכם וזה נראה שבלי המשבר הוא לא היה מגיע.
"זה לא לגמרי מדויק. המנכ"ל הראשון של שטראוס אחרי אבא שלי היה עמיקם כהן, שבא מתדיראן. אבא שלי רצה להעביר את שטראוס לעידן אחר אז הוא הביא מנהל מבחוץ. אני חושב שהקומבינציה הנכונה היא אנשים שבאים מתוך הארגון לצד כאלה שבאים מבחוץ.
"העולם משתנה ואתה צריך אנשים שבאים מעולמות אחרים. אני מאמין מאוד בשינויים כל הזמן - בגלל זה גם לפני 15 שנה עזבתי את שטראוס. לא נהניתי יותר, אני אוהב לעשות דברים כל פעם בצורה אחרת, וזה לא מתאים לתהליכים ואסטרטגיה".
ועזבת בלב שלם?
"תשמע, בסוף יש לך דנ"א. ב-2014, כשאבא שלי עוד היה היו"ר, הוא אמר לי שהוא רוצה לעזוב ושהגיע הזמן שאחזור. הוא אמר לי שהוא צריך מישהו כמוני, מהדנ"א שלנו. אז אמרתי לו שאני אגיע רק לחצי משרה.
"בסוף, אם אני עושה משהו משמעותי לא אכפת לי איפה זה. אבל בזמנו הרגשתי שזו לא התשוקה שלי - יזם לא תמיד יודע אם הוא עושה את הדבר הנכון, אבל הוא מעז.
"ועל ההעזה הזאת חטפתי בראש לא פעם ולא פעמיים. וזה בסדר, אני תמיד אומר: אוי ואבוי אם הייתי מצליח בהתחלה בכל מיני דברים. אני רואה מה קורה לחברים, שמצליחים בגיל צעיר. יש לזה מחיר".
לסיום, אם הקבלנו את זה לדור הרביעי - ישראל ושטראוס צריכות סיפור חדש.
"אני חושב שהסיפור של המדינה הזאת צריך להיות חברה מאוחדת. כל הזמן דיברנו על מה אנחנו עושים מצוין ולא הסתכלנו זה על זה. אז אני חושב שזה הסיפור החדש שאנחנו צריכים לכתוב, ואם נכתוב אותו ננצח כל דבר".
ערן גפן הוא מייסד G^Team, חברה לייעוץ אסטרטגי, שעוזרת לחברות לפתח מנועי צמיחה חדשים . הוא בעל ניסיון בעבודה עם מנכ"לים והנהלות של החברות המובילות בארץ ובעולם, בהן קוקה קולה, וולט, מיקרוסופט, שטראוס וקימברלי קלארק. חברה קודמת שהקים נרכשה על ידי WIX. גפן מפעיל את הפודקאסט "חצי שעה של השראה" ומחבר הספר "יוצרים צמיחה - כך הופכים יצירתיות עסקית לתוכנית עבודה".