רומיאו ויוליה, ציור של פורד מדוקס בראון, 1869-1870; האפוס המסופוטמי ''אַתְרַחַסִס'' (פרט מטבלת חימר); הקדושה הספרדייה תרזה מאווילה / צילום: ויקיפדיה
רק לפני דור אחד, "לב שבור" היה מטאפורה ספרותית שחוקה ולא אירוע רפואי אמיתי. האדם הראשון שהבין כי מדובר במצב רפואי של ממש היה קרדיולוג יפני בשם היקארו סאטו.
● גן עדן או גיהנום: מה קורה מאחורי החומות שמקיפות את המרחבים הירוקים
● ההמצאה הזו שינתה לנצח את תעשיית הספרים
ב־1990, הגיעה אל סאטו אישה עם תסמינים של התקף לב, אך הבדיקות שלה לא הוכיחו זאת. הוא כינה את הכשל הלבבי שלה בשם "סינדרום טקוצובו", לאחר שהבחין כי החדר השמאלי של לבה שינה את צורתו במהלך האפיזודה ודמה לטקוצובו, מלכודת תמנונים מסורתית.
מחקר יפני מ־2001 לא רק אישר את אבחתנו של סאטו - אירוע קרדיולוגי פתאומי הנראה במבט ראשון כמו התקף לב, אלא גם הדגיש את המצוקה רגשית של מי שסבלו ממנו. לעולם הרפואה לקח 4,000 שנה להכיר בעובדה שמשוררים הכירו בה מזמן: לב שבור הוא לחלוטין דבר אמיתי.
חשיבות הוויסות הרגשי
מאז ומעולם הלב נחשב ליותר מסתם משאבה. השומריים בדרום מסופוטמיה, כיום חלק מעיראק, הבינו שהייתה לו פונקציה גופנית. אבל הם גם האמינו שהוא מקור כל הרגשות, כולל אהבה, אושר וצער.
אחת ההתייחסויות הראשונות למושג "שברון לב" מופיעה על גבי טבלת חימר מהמאה ה־17 לפנה"ס שעליה חרוט העתק של "אַתְרַחַסִס", האפוס המסופוטמי על בריאת האדם והמבול.
המילים "לב" ו"שבור" מתארות את כאבו של אַתְרַחַסִס, הדמות הראשית שבאפוס, על כך שאינו יכול להציל אנשים מהאסון המתרגש עליהם.
הלב שיחק תפקיד דואלי גם ברפואה הסינית העתיקה. היא הדגישה את חשיבות הוויסות הרגשי, שכן שהאמינה שלב זועם או תאב בצע משפיע על התפקוד של איברים אחרים.
הפילוסוף הסיני קונפוציוס (551 - 479 לפנה"ס) התייחס ללב כאל אנלוגיה למערכת היחסים המושלמת בין המלך והעם: הרמוניה של המלך וציותו של העם - שניהם היו חיוניים.
הכנסייה הקתולית, למשל, האמינה כי התמסרות לישו היא הטיפול היחיד במה שכינה אוגוסטינוס הקדוש "אי השקט של הלב הסוער". עבור הקדושה הספרדייה מהמאה ה־16 תרזה מאווילה (1515-1582), למשל, הדקירות בלב היו הוכחה לכך שקיבלה את אהבת אלוהים.
האהבה עזה כמוות
עד תקופתו של שייקספיר, הרעיון לפיו אהבה יכולה להוביל למוות הפך כבר לקלישאה. אבל וייסורים הורגים כמה מגיבורי המחזות של שייקספיר, כולל ליידי מונטגיו ב"רומיאו ויוליה", המלך ליר ואביה של דזדמונה ב"אותלו". ב"אנטוניוס וקלאופטרה", עוד מחזה של שייקספיר, בושה גורמת ללבו של אנוברבוס להפסיק לפעום. עד המאה ה-19 פקידי כנסייה בלונדון המשיכו לציין במסמכיהם את הצער כגורם מוות, אלא שעם התקדמותה של הרפואה המיסתורין סביב הגוף הלך והתבהר. ב־1893, דניאל הייל וויליאמס (1856-1931), מייסד בית החולים פרובידנט בשיקגו, בית החולים הראשון בבעלות שחורה בארה"ב, ביצע את אחד מניתוחי הלב הראשונים שהצליחו. הוא תיקן את לבו הקרוע של קורבן דקירה כשתפר את מעטפת הלב בחזרה. כיום, ישנם פרוטוקולים לטיפול בבעיה הלבבית שאבחן ד"ר סאטו. אבל למרות שאנו יכולים לרפא את תסמונת הלב השבור, עדיין איננו יכולים לרפא לב שבור.