מועצת הביטחון של האו''ם דנה בהפסקת אש בעזה, פברואר 2024 / צילום: ap, Frank Franklin II
המערכה חובקת העולם לדה־לגיטימציה של ישראל עומדת לעבור אל מסלול חדש ומסוכן. סכנותיו אינן מיידיות. מסוכן, לעומת זאת, הוא הפוטנציאל הנובע ממנו. ערוץ 12 דיווח במוצאי שבת על יוזמה ערבית להשעות את ישראל מדיוני העצרת הכללית הבאה של האו"ם, זו שתתחיל בספטמבר.
● ניתוח | הכהונה האחרונה: מה עומד מאחורי ההצהרה הדרמטית של ארדואן?
● ראיון | המומחה שמסביר: כך נראה העתיד של יחסי ישראל-ארה"ב
מקור ההשראה הוא השעיית דרום אפריקה של משטר האפרטהייד לפני 50 שנה, בנובמבר 1974. האקט ההוא החיש את הידרדרות מעמדה הבין לאומי של דרום אפריקה, והתפתח בתוך עשר שנים לחרם בין לאומי כמעט מלא, כולל אמברגו צבאי וסנקציות כלכליות.
השבוע שבו הושעתה דרום אפריקה זכור לישראלים בזכות נוכחותו של יאסר ערפאת. במדי זית ובכפייה, אקדח חגור על מותניו, מנהיג אש"ף צעד אל דוכן הנואמים בעצרת הכללית של האו"ם, לשאת נאום של איומים. זה היה כמעט 15 שנה לפני שאש"ף הכיר בקיומה של ישראל, וכמעט 20 שנה לפני הסכמי אוסלו. חורבן ישראל היה היעד הגלוי והמוצהר שלו.
יום אחד לפני שערפאת עלה אל הדוכן, העצרת הכללית של האו"ם הצביעה ברוב עצום להשעות את דרום אפריקה. חודש וחצי קודם היא הצביעה נגד קבלת כתב ההאמנה של משלחת דרום אפריקה באו"ם. כתבי האמנה חוזרים ומוגשים בפתיחת כל עצרת, ואישורם הוא עניין פורמלי בלבד.
ההשעיה ההיסטורית של 1974 לא השפיעה על עצם חברותה של דרום אפריקה באו"ם. היא הייתה אחת החברות המייסדות שלו, בסוף מלחמת העולם השנייה. גירוש מן האו"ם מצריך הסכמה של מועצת הביטחון, אבל שם הגן עליה הווטו של ארה"ב, של בריטניה ושל צרפת. הן אומנם לא תמכו במשטר האפרטהייד, אבל הן חשבו שביטולו מצריך את שיתוף הפעולה של הלבנים, לא את דחיקתם אל הקיר. רווח אז החשש מפני אפקט ה"לאאגר" (laager) של המאה ה־19, כאשר האיכרים האפריקנרים הנודדים היו מקיפים את עצמם בקרונות שוורים, כדי להתגונן מפני התקפות של שבטים שחורים.
הם פיתחו הכרה לאומית מגובשת, בשלהי המאה ה־19, בסימן האמונה שהעולם כולו נגדם. הם גם האמינו שאלוהים הנחיל להם את הארץ. הם היו אנשים דתיים מאוד, שקראו את התנ"ך, וחשבו את עצמם לממשיכי העברים הקדמונים. "אנחנו הננו עם הספר", כתב בשעתו יאני קרוגר, עיתונאי אפריקנרי מפורסם ומליץ יושר של האפרטהייד.
"הוצאתנו להורג נדחתה במקצת"
הווטו במועצת הביטחון עורר תקווה אצל הלבנים שהדלת לא תיטרק עליהם. אבל, כפי שהכריז אז הסופר הדרום אפריקאי הלבן אלאן פייטון ("זעקי ארץ אהובה"), מתנגד של האפרטהייד, "הוצאתנו להורג רק נדחתה במקצת". שלוש שנים אחר כך, מועצת הביטחון של האו"ם הטילה אמברגו צבאי מחייב על דרום אפריקה. אף אחת ממטילות הווטו של 1974 לא חזרה והטילה אותו ב־1977. המפירה העיקרית, אם גם לא היחידה של האמברגו, הייתה ישראל, כפי שהיא עצמה נאלצה להודות לימים.
השעיית דרום אפריקה באה בזמן שהמשטר עשה ניסיונות כלשהם לשפר יחסים עם אפריקה השחורה. אפשר אולי למצוא במהלך ההוא דמיון כלשהו למאמצי ישראל לעקוף את הפלסטינים ולקבל להכרה אזורית. הממשלה הלבנה תיארה את מדיניותה כ'דטאנט', או 'הפשרה', ברוח ההפשרה ביחסי מזרח ומערב. במסגרת ה'דטאנט', ראש ממשלת דרום אפריקה ביקר בכמה בירות אפריקאיות, וקיווה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות כמו חוף השנהב וסנגל. התקוות האלה לא הסתייעו, וגם לא האריכו ימים.
היה גם ניסיון להפגין פנים אנושיות יותר כלפי הרוב השחור המדוכא. המשטר הציע מה שמבקריו קראו בלגלוג 'בנטוסטנים', זאת אומרת כיסים טריטוריאליים קטנים ומפוצלים, שבהם הוצעה זכות הגדרה עצמית לשבטים שחורים, עם סובסידיות נדיבות, ועם המנון ודגל. ארבעה כיסים כאלה אומנם קיבלו מה שהמשטר תיאר כ'עצמאות', אבל איש לא הכיר בה. המוני השחורים בדרום אפריקה עצמה, כ־75% של האוכלוסייה, הוסיפו להיחשב לזרים, ללא כל זכויות. הם היו אפילו זקוקים להתרים מיוחדים כדי לשבת שם.
ב־1976 פרצו מהומות בריכוזי השחורים, כוחות הביטחון של המשטר הופתעו, וירו קליעים חיים. התוצאה הייתה טבח המוני של ילדים ונערים, אשר מחו נגד מדיניות החינוך. מכאן ואילך, בידודה הבין לאומי של דרום אפריקה גבר והלך. באמצע שנות ה־80, החרב של סנקציות כלכליות ופיננסיות הונחה על צווארו של המשטר.
תנועת מחאה גדולת ממדים התחילה בקמפוסים של המערב בדרישה המוכרת ל־BDS, זאת אומרת "החרמה, משיכת השקעות, סנקציות". היא התפשטה במהירות. ערים בכל ארה"ב נענו לה. לבסוף הממשל עצמו, אף כי היה ימני מובהק, בימי הנשיא רונלד רייגן, הצטרף אל המהלך. נאסר הסחר במטבעות הזהב המפורסמים של דרום אפריקה, הקרוגראנד, מקור הכנסה חשוב של המשטר.
האוויר התחיל לאזול במהירות מריאותיו של המשטר. בסוף 1989 התחיל תהליך התפרקותו, שהסתיים בדיוק לפני 30 שנה, באפריל 1994. דרום אפריקה הקודמת חדלה להתקיים לא רק כמדינת אפרטהייד, אלא גם כמדינת הלאום של האפריקנרים.
ישראל נולדה על ברכי האו"ם
ישראלים צריכים להתעניין בתהליך ההוא לא מפני שארצם היא שוות ערך מוסרית או משפטית של דרום אפריקה, אלא בגלל הדמיון האפשרי בדינמיקה. הרדיקלים שבאויבי ישראל אימצו זה כבר את שיטות הפעולה של המערכה נגד דרום אפריקה. BDS היא הדוגמא המובהקת ביותר. אין זה מקרה שדרום אפריקה עצמה, תחת ממשלה שחורה, ממלאת תפקיד מרכזי בניסיון להבאיש את ריחה של ישראל.
ישראל נולדה על ברכי האו"ם. היא אומנם נשארה בחיים בזכות מגש הכסף של גיבוריה ושל גיבורותיה, אבל בלי אקט הלגיטימיות של החלטת החלוקה ב־1947, ספק אם ארץ אחת עלי אדמות הייתה מכירה בה. צירוף ישראל לאו"ם כחברה מן המניין ב־1949 היה מיצוי של תקוות האומה, מקור להתפעמות ולגאווה.
השעיית ישראל מן העצרת הכללית לא תוריד את הדגל מן התורן בחזית ארמון הזכוכית במנהטן, אבל היא תדיר את ישראל מקהל העמים. במובן הדיפלומטי, זה יהיה 7 באוקטובר שני. הראשון חשף את פגיעותה הצבאית של ישראל, והשני עלול לחשוף את פגיעותה המדינית. כשאויבים מושבעים מבחינים בחולשה ובפגיעות, גובר והולך תאבונם לנצל אותן.
ישראל מזהירה מפני תגובות דרמטיות על השעיה מן האו"ם כמו סילוק האו"ם מארמון הנציב ואיסור מלא או חלקי של פעילויותיו על אדמת ישראל. זה בדיוק מה שאיימה לעשות דרום אפריקה לפני 45 שנה. ב־1978 למשל היא הודיעה, כי אם שליח מיוחד של מזכ"ל האו"ם ינסה לנחות על אדמתה, היא תמהר לתדלק את מטוסו ותשיב אותו מיד הביתה.
זה לא עזר לדרום אפריקה אף כמלוא הנימה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.