פרופ' חביבה פדיה / איור: גיל ג'יבלי
ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר.
בטקסט מרחיב דעת בשם "מסה על הדרום: דרומית מזרחית", שראה אור בכתב העת "תיאוריה וביקורת" לפני כשלוש שנים, תיארה המשוררת, החוקרת והיוצרת הרב תחומית, תושבת באר שבע המלמדת באוניברסיטת בן גוריון בנגב, פרופ' חביבה פדיה, את חוויית חייה כתושבת הדרום הישראלי מפרספקטיבה גיאו־פוליטית־חברתית ותרבותית.
● בין תקיעת השופר לצלצול הפעמון: הקשר בין מנהגים יהודיים לריטואלים זן בודהיסטיים
● היכרות עם שירתו של שגיא אלנקוה, אחד המשוררים הישראלים הייחודיים
אנסה להעביר כמה מרעיונותיה של פדיה בראשי פרקים. יש להעניק להם לדעתי קשב רב, במיוחד לנוכח ממדי הטרגדיה בדרום וביישובי עוטף עזה.
מקור רווחה אל מול אתר מצוקה
פדיה טוענת במסה כי המחשבה המערבית המודרנית הבנתה את מושג "הדרום" ואת "התרבות הדרומית" באופן המתייחס לקבוצות אוכלוסייה נחשלות ומפותחות פחות, מאלו הנמצאות בחציו הצפוני של כדור הארץ.
לדבריה, במיתוס המערבי המודרני הפך "הצפון" לסמל של עושר, תבונה, טכנולוגיה ואיפוק, ואילו "הדרום" הפך לסמל של עוני, רגשות בוערים, נחשלות ופריעת סדרים.
תפיסה זאת מעוגנת גם בתפיסות אורבניות מודרניות, המבחינות בין שכונות צפוניות ובין שכונות דרומיות, או בין שכונות הממוקמות ב־Upper City ובין שכונות השוכנות ב־Lower City.
על פי תפיסה המערבית המקובלת, הצפון נתפס כמקור רווחה מתמיד ואילו הדרום כאתר של מצוקה מתמדת, שתושביו מוּעָקִים על ידי חום בלתי פוסק, מגיפות ומלחמות, ובמידה רבה אינם יכולים להיחלץ ממעגלי עוני וסבל, אלא על ידי סיוע מהצפון.
פדיה טוענת כי מחשבתם המוטה של בני צפון המערב על החברות והתרבויות בחצי הכדור הדרומי היא שקיבעה המושגים האלו, ואף השרישה את תפיסת "הצפוניים" לגבי "הדרומיים" לפיה נועדו האחרונים נועדו לזכות במשאבים פחותים וגרועים ולהיות שמחים בחלקם, כי "הצפון" הוא שמקיים אותם ומשפיע עליהם מהונו התרבותי והחומרי.
תפיסה זו היא תולדת המחשבה האימפריאליסטית שזכתה לביקורת בהגות הפוסט קולוניאלית וגם לגנאי. מקוריותהּ של פדיה הוא בטענתה שמשהו מהלך הרוח הזה אפיין ועדיין מאפיין את ממשלות ישראל לתולדותיהן ביחסן לתושבי הדרום.
הואיל וראשיהן הטמיעו מראש את תפיסת העולם הצפון מערבית, הם רואים במרחבי הנגב והמדבר אזורי פיתוח שצריכים לברך על כל משאב המוזרם לדרום הארץ, משום שהם מעריכים (בטעות) את כושר ההתפתחות והצמיחה באזור זה כחלקי ומוגבל.
תנאים אקלימיים להתפתחות תרבותית
פדיה מביעה בדבריה רעיון שהובא בספרו של הביולוג והביו־גיאוגרף היהודי אמריקאי, פרופ' ג'ארד דיאמונד, "רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברוֹת אדם" (תרגמה מאנגלית: עתליה זילבר, הוצאת עם עובד: תל אביב 2002, 376 עמודים).
לטענת דיאמונד, התנאים האקלימיים והעונתיים המשתנים מאוד בין קווי הרוחב של כדור הארץ יצרו יתרון התפתחותי במקומות שבהן התקיימה רציפות טריטוריאלית ממזרח למערב בהשוואה למקומות שבהן התהוותה רציפות טריטוריאלית מדרום לצפון.
למשל, האזור שבין צפון מזרח אסיה ובין צפון מערב אירופה נהנה יחסית מהצלחה של נדידות ידע חקלאי, מדעי וטכנולוגי בין אזורים מרוחקים.
לעומת זאת, מי שביקשו להעביר מסורות וטכנולוגיות מקבילות מצפון אמריקה לדרומהּ או מצפון אפריקה לדרומהּ נתקל בקשיים ובמהמורות, ובהצלחה פחותה לעשות כן. טענה זו מסיברה עד כמה תנאים אקלימיים יציבים הם אקוטיים להתפתחות חברתית ותרבותית מתמדת.
פדיה מציעה להוסיף לרעיון של דיאמונד גם את ממד הזמן.
לדבריה, הציוויליזציות חוו את ההתפשטות ממזרח למערב או ממערב למזרח כמהירה יותר וכמשתלמת יותר כלכלית, לעומת זאת התנועה מהצפון לדרום נתפסה כתנועה איטית ומשתלמת פחות. כל אלו קיבעו את התפיסה כי צפון מערב מסמל קִדמה ונאורות, ודרום מזרח - נסיגה ונחשלות.
לדעת פדיה, זו אחת הסיבות שמדינות מערביות מודרניות נוטות להותיר את האזורים הדרומיים, גם בתוך גבולותיהן הריבוניים, מפותחים פחות ומוגנים פחות, מאשר החלקים הצפוניים.
ההון הסימבולי סייע להתחדשות רוחנית
במאמר נוסף וחשוב שכתבה, "העיר כטקסט והשוליים כקול: ההדרה מן הַסֶּפר והניתוב אל הַסְּפר" שמו, טענה פדיה כי עולי המזרח וצפון אפריקה בשנות החמישים נותבו בהמוניהם אל עיירות הפיתוח בדרום הארץ, ומכיוון שכך נתפסו על ידי החברה העירונית בצפון כהערות שוליים בטקסט הציוני המערבי ההגמוני, כפועל יוצא של אותה הבניה מיתית, שסקרתי לעיל, על אודות נחשלות הדרום.
לדבריה, רוב מכריע של העולים נושל במהלך העלייה מהונו הסימבולי־תרבותי (למשל מספריותיו הגדולות ומזיקתו הישירה לתרבויות המקור ולשונותיהן).
כך ניתן למשל להבין את העובדה כי חיי הפיוט נותרו עשירים כשהיו, משום שהיו זקוקים אך ורק לעולים נושאי ידע שיכלו להעביר את המסורות המוזיקליות ואת הריטואלים הקשורים בהן בעל פה הלאה לתלמידים צעירים.
פדיה טוענת כי על אף חוויית ההדרה והנישול שהייתה מנת חלקם של רבים מהעולים שיושבו בדרום, דווקא שם שאריות ההון הסימבולי סייעו בכינון התחדשות רוחנית של קהילות שנאלצו להגר במהירות ממקומן, והצליחו לשמור על עצמן בארץ וגם לחדש פניהן.
מרחב נדודים בין קהילות ומסורות
על פי פדיה התודעה הדרומית שואפת לשיטוט ולפיזור במרחב, שעה שהתודעה הצפונית עוסקת במיקוד ובאיסוף.
המרחב הדרומי שהצפוניים מועידים להפקר, משמש הזדמנות לנדוד בין קהילות ומסורות.
בנוסף, יוצרים/ות ואמנים/ות, בני הדרום הם שעשויה לאפשר למרחב הישראלי כולו (כפי שכבר קרה בעבר בתחומי המוסיקה, הספרות, הקולנוע והאמנות הפלסטית) התוודעות אל מרחבים פתוחים ואפשרויות קיום חדשות שטרם נחקרו.
דוגמא לטענתהּ זו פדיה ימצאו הקוראים בספר הפרוזה פרי עטהּ, "בעין החתול", שראה אור לפני 16 שנים, בו שיטוטי המחברת בעקבות חתולי באר שבע וכלביה, ונדודיה בחברת משוטטות ומשוטטים אחרים במרחב הבאר שבעי הניבו חוויה ספרותית מקורית, עזת רושם ומפעימה.
גילוי נאות: הכותב שימש כעורך בפועל של המאמר הנדון מאת פרופ' חביבה פדיה בקיץ 2021.