אם אנחנו רוצים פוליטיקה חדשה, אחוז החסימה צריך דווקא להתכווץ

ההעלאה האחרונה, ל-3.25%, כנראה כוונה ישירות נגד המפלגות הערביות, והיא מהווה המשך למגמה ארוכת שנים של העלאת אחוז החסימה, שלא מביאה תוצאות.

הטענות בעד העלאת אחוז החסימה עסקו בהפחתת הסחטנות של מפלגות קטנות, ובהגברת היציבות הפוליטית. אך למעשה, בממשלה של 64 מנדטים, מפלגה של 1-3 בלבד לא יכולה בהגדרה להפיל אותה - אך מפלגה בינונית של 4-10 דווקא כן. אחוז החסימה כופה על מפלגות קטנות להתאחד, וכך מערער יציבות ולא מוסיף לה. את המשבר הפוליטי שנגרם משום ששמונה מנדטים לא עברו את אחוז החסימה ולא איפשרו גמישות להקמת קואליציה, כולנו ראינו.

אחוז החסימה הוא גם חסם עצום לכניסה של מפלגות ורעיונות חדשים. כך אנחנו נתקעים עם אותם אנשים שישבו באותם חדרים כבר 20 שנה, והביאו עלינו את ה-7 באוקטובר. אם אנחנו רוצים קולות חדשים בפוליטיקה, כדאי שנצטרף לעידן רול מיש עתיד ולדני אילוז מהליכוד. זה יאפשר להתנער מקונספציות ישנות וייתן לקולות רעננים להשפיע מלמטה. למעשה, הצעת החוק של רול לא הולכת מספיק רחוק - אנחנו צריכים אחוז חסימה טבעי, של מנדט אחד ודי.

עידן ארץ

הרציונל, על פניו, פשוט: העובדים הם זמניים, לא מגיעים כאן לגיל פרישה, והתכלית של ההפרשה לפנסיה לא מתקיימת. מנגד, המעסיקים הם לרוב קשישים או בעלי מוגבלות, וההפרשה הפנסיונית מייקרת מאוד את ההוצאה עבורם. "בדרך כלל", נכתב בדברי ההסבר, "בארצות מוצאים לא קיים הסדר מקביל".

פנסיה היא נושא מורכב, תשלומי עבודה הם מורכבים, מדיניות העסקה של עובדים זרים היא מורכבת, שלא לדבר על יחסי החוץ של ישראל. ובכל זאת, כדרכן של הצעות חוק פרטיות, לא עומדת מאחוריה עבודת מטה ראויה, ולא בחינה של משמעויות כספיות, תקציביות או דיפלומטיות. בדיקה של החלופות, למשל, הייתה מעלה את מה שמצא עוה"ד רונן שקלרש: בהסכם שחתמה מול ישראל ב-2019, דרשה הפיליפינים שהסכמי ההעסקה שייחתמו עם עובדיה יתאמו את המצב החוקי בישראל. בהתאם ניסח משרד העבודה הסכמי העסקה סטנדרטיים לעובדי הסיעוד - כולל תשלום פנסיה וזכויות סוציאליות.

אולי עבודת הכנה רצינית הייתה מגלה כמה עובדים זרים עזבו מאז 7 באוקטובר, אם מספר המגיעים הנה נשאר בעינו, ואם שינוי בתנאי ההעסקה יכול לעשות את ההבדל. אבל עבודה כזו יכולה לקחת זמן, ובינתיים כותרות היום ילכו לחברי כנסת אחרים. לא חבל?

נטע סרוסי

רגע כזה, אולי אפילו שניים, היו השבוע לכדורגל הישראלי. שלב הבתים ביורו הגיע לסיומו, ומבט קצר על העולות לשלב הבא מבליט את גודל הפספוס. נתחיל בנבחרת אוסטריה, אותה ניצחה ישראל לפני שלוש שנים 5-2. גם לפני חמש שנים השחקנים שלנו גברו 4-2 על האדומים. השבוע האוסטרים עלו לשמינית הגמר מהמקום הראשון בבית שלהם, כשהם עוברים את צרפת ואת הולנד. אנחנו לעומת זאת לא הגענו ליורו מעולם.

צריך לומר - הכדורגל האוסטרי טוב בהרבה מזה של ישראל. לנבחרת האוסטרית יש שחקנים בריאל מדריד, בבאיירן מינכן ובאינטר. אבל ישראל ידעה להתמודד עם זה, ולנצח. הסיפור הוא חוסר השיטה. ההתמדה.

קחו לדוגמה את נבחרת רומניה. כשישראל הוגרלה מולה במוקדמות היורו בשנה שעברה, קשה היה לפספס את החגיגות באולפנים. סוף סוף קיבלנו יריבה במידות שלנו. והאמת, בשום שלב לא נפלנו מהם מקצועית. אבל אנחנו מתעסקים בכל כך הרבה דברים שלא קשורים לכדורגל, כולל מריבות בין שחקן למנהל מקצועי על סידור השינה בחדרים.

גם רומניה העפילה השבוע לשמינית הגמר מראשות הבית שלה. אותה רומניה שצחקנו עליה. אותה רומניה שמדגישה לנו שוב מה היינו יכולים להיות אם רק היינו עובדים כמו שצריך על פיתוח שחקנים, על מנטליות, על מקצועיות. אם רק היינו מאמינים.

אלון פרל