מתכון לכאוס? עשרות מיליוני אמריקאים רוצים לבטל את הבנק המרכזי הגדול בעולם

בתחילת יוני השנה הגיש הסנאטור מייק ליי, רפובליקני מיוטה, הצעת חוק שקראה לביטול ופיזור הפדרל ריזרב. הצעה דומה הונחה בפני בית הנבחרים כמה שבועות קודם לכן על ידי תומאס מאסי הרפובליקני מקנטאקי, חבר בית הנבחרים. הנימוק העיקרי להצעות הוא שהגירעון, החוב הממשלתי והאינפלציה הם באשמת הפד ומדיניותו. אמריקאים רבים שותפים לדעת מגישי ההצעות. על פי סקר של חברת וואלט-האב משנת 2018, אחד מכל שבעה אמריקאים תומך בביטול מוחלט של הפד. בשנת 2010 מעל מחצית סברו שיש לבטל את הפד או להביאו תחת שליטה של הפוליטיקאים.

● אחרי השיאים: האם שוק המניות היפני אטרקטיבי עבור המשקיע הישראלי?
● הכוכב של מניית אנבידיה דועך. הדוח שקובע - מה צפוי לה בהמשך?

הבנק של אנגליה, טכנית, לא היה הבנק המרכזי הראשון אלא השני שנוסד באירופה - אלא שמכל בחינה אחרת הוא היה המודל לכל הבנקים שבאו אחריו, כולל הפד. בשנת 1660, לאחר מותו של אוליבר קרמוול מנצח מלחמת הפרלמנט במלך, הוחזרה המונרכיה באנגליה. אך המלך החדש צ'ארלס השני שוב לא היה בעל סמכויות בלתי מוגבלות להטיל מסים. מעתה היה על ממשלתו לפעול במסגרת תקציב שקבע הפרלמנט, והגרעונות החלו להערם.

עליית הכסף המודפס

בשנת 1694 המלך החדש וויליאם השני נזקק לעירוי כספי גדול, למימון המלחמות באירופה. הלוואה בסך של 1.2 מיליון ליש"ט אורגנה על ידי קבוצת עשירים, ובתמורה הם קיבלו צ'רטר להקים חברה בשם "הבנק של אנגליה", Company of the Bank of England. הבנק קיבל פקדונות של חוסכים והנפיק להם שטרות בנקאיים שהבטיח תשלום פקדונות אלו לפי דרישה. מחמת נוחיותם ואמינותם, השטרות הפכו לאמצעי תשלום פופולרי ביותר. עם הזמן חקיקה הפכה את השטרות להילך החוקי במדינה, איתם ניתן היה לפרוע חובות ולשלם מסים.

במאה ה-19 עוד ועוד בתי מלוכה באירופה אימצו את המודל ושטרות שהודפסו כאמור הפכו לאמצעי התשלום, קרי הכסף הפופולרי ביותר באירופה. ממנה הם נדדו למושבות שמעבר לאוקיינוס. ביוני 1775 התכנס הקונגרס של המושבות המורדות באמריקה, ואישר הדפסה של שטרות כדי לממן את הוצאות המלחמה בבריטים. עם התארכות המלחמה כמות השטרות שהודפסו הלכה וגדלה, ובמקביל באופן טבעי ערכם הלך וירד. בנג'מין פרנקלין ציין בסרקזם "הכסף הזה הוא הוא מכשיר פלא… הוא לא רק מכסה את עלות הגייסות, הוא גם מכסה את עלות עצמו… על ידי ירידת ערכו הנמשך".

 יו''ר הפד, ג'רום פאוול / צילום: Reuters, Amanda Andrade-Rhoades

הניסיון האינפלציוני הזה תרם ללא ספק לקביעה שבחוקת ארה"ב כי "שום מדינה (ממדינות האיחוד) לא תדפיס שטרות או כסף או תאפשר לשום דבר מלבד זהב או כסף להיות הילך חוקי לתשלום חובות".

בשנת 1792 הקונגרס העביר חוק שהפך את הדולר להילך החוקי באמריקה, וגם קבע את כמות הזהב והכסף שיהיו בכל דולר. כך היו פני הדברים, עם הפסקה זמנית בזמן מלחמת האזרחים (1861-1865), עד לשנת 1900. או אז חוקק הקונגרס את "חוק סטנדרט הזהב" שביטל את מעמד מתכת הכסף והפך את הזהב לבדו ליחידת החישוב הסטנדרטית בכלכלה. החוק גם קבע כי כל השטרות שבמחזור יהיו בני המרה לזהב, ועליהם הודפס: "שטר זה מאשר כי הופקד באוצר של ארה"ב סך של (סכום השטר) דולר בזהב, לתשלום לנושא שטר זה על פי דרישה".

כדי לעמוד בהתחייבות המרה זו, הממשלה יצרה רזרבות זהב של 150 מיליון דולר. החוק גם הגביל את כמות השטרות שהאוצר יכול היה לייצר לשניים וחצי פעמים כמות הזהב ברזרבות, כלומר כיסוי של 40% בזהב לשטרות שבמחזור. עם הקמת הפדרל ריזרב בשנת 1913 הועברה הסמכות לייצור השטרות אליו, אך הגבלת הכמות המיוצרת נותרה ללא שינוי.

סטנדרט הזהב ששלט בעולם בסוף המאה ה-19 התמוטט באירופה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אך בארה"ב הוא החזיק מעמד כמעט שני עשורים נוספים.

הזהב מוצא מחוץ לחוק

בבחירות 1932 בתוך מיתון ענק ושפל כלכלי וחברתי חסר תקדים, נבחר פרנקלין רוזוולט לנשיא ארה"ב. ימים ספורים לאחר תחילת כהונתו באפריל 1933 הוא חתם על הוראה נשיאותית 6102. על פיה חויבו כל המחזיקים בזהב באמריקה "למסרו לסניף הפדרל ריזרב הקרוב עד ל-1 במאי 1934". העונש על אי מסירת הזהב הועמד על 10 שנות מאסר. כן בוטלו כל ההצמדות לזהב וכל התחייבויות ההמרה של הפד כנקוב בשטרות. הפד אגב שילם עבור הזהב המוחרם את ערכו בשטרות נייר (דולרים) לפי מחיר של 20.67 דולר לאונקיה.

בתחילת 1934 הפך הקונגרס את הוראות הצו לחוק, ובהמשך פוחת שער הדולר אל מול הזהב ל-35 דולר לאונקיה, שם עמד עד לשנת 1971.

לאחר מלחמת העולם השנייה נחתמו הסכמי ברטון וודס שהחזירו את הזהב לבסיס המערכת המוניטרית העולמית וכהילך בין בנקים מרכזיים. אך הוא לא חזר למעמדו כבר המרה לשטרות במחזור. בשנת 1971 ביטל הנשיא ניקסון את הסכמי ברטון וודס, ועידן כסף הפיאט בא לעולם. סמוך לביטול ההסכמים העביר הקונגרס חוק שביטל את החובה לכיסוי (אז של 25%) בזהב לדולרים שבמחזור.

מאז מחצית המאה ה-17 כסף חדש נוצר במערכת בעיקר על ידי מתן אשראי, באמצעות המנגנון של בנקאות ברזרבה חלקית. אך כל עוד בבסיס המערכת עמד נכס, הזהב, המוגבל בכמותו, הוגבלה אוטומטית גם כמות הכסף שניתן היה לייצר. אך מאז 1971, שעה שהזהב איבד את תפקידו המוניטרי, הפכה הריבית הנקבעת ע"י הפד לווסת העיקרי הקובע את קצב זרימת הכסף בצינורות הכלכלה, זאת באמצעות שליטה על רמת הביקוש לאשראי שכזה.

הצעות החוק לביטול הפד לא דנות בשאלה קריטית זו של מנגנון קביעת הריבית. האם יהיה זה הנשיא, כפי שכמה מיועציו של טראמפ מציעים? האם זה יהיה השוק החופשי, במנגנון שטבעו לא ברור, כפי שאולי הסנאטור ליי הליברטריאני היה כנראה מעדיף? לשאלה מרכזית זו בכלכלה שבצידה אחד אינפלציה בלתי נשלטת ובשנייה מיתון חריף אין תשובה בהצעות החוק. ולא בכדי.

המלווה האחרון

לפדרל ריזרב כמה תפקידים מרכזיים בכלכלה. הראשון הוא קביעת שערי הריבית הבין-בנקאית. בדרך זו הוא משפיע בעקיפין על מחיר הכסף במשק כולו. מאז 2008 החל הפד גם לרכוש אג"ח של ממשלת ארה"ב וכך להשפיע גם באופן ישיר על כמות ומחיר הכסף במשק. בתפקידו השני הפד הוא "המלווה של המוצא האחרון" למערכת הבנקאית.

עד מחצית המאה ה-17 ארגונים שעסקו במתן אשראי הלוו בעיקר את כספם הם, קרי את ההון העצמי של הבעלים. אך מאז המאה ה-18, וביתר שאת מאז תחילת עידן הפיאט, מהווה ההון העצמי של הבנק חלק מזערי ביותר מהיקף תיק האשראי שלו. כל היתר הם כספים השייכים למפקידים במוסדות אלו. הואיל והתחייבויות הבנק למפקידים הן ברובן לטווח קצר, קרי לתשלום על פי דרישתם, אך תיק ההלוואות, הנכסים של הבנק, הוא בד"כ לטווח ארוך יותר, די בפאניקה קלה בה המפקידים "רצים על הבנק" ומבקשים את כספם מיד, כדי שהבנק יתמוטט, זאת ללא קשר לטיב נכסיו.

פאניקה כזו התפשטה בוול סטריט ב-1907 וכמעט והביאה בתוך שבועיים להתמוטטות מערכתית טוטאלית. האירוע הזה הוא שהביא ב-1913 להקמת הפדרל רזרב כמלווה של המוצא האחרון, קרי גוף בעל אמצעים אינסופיים כמעט שימנע מפאניקה לפרוץ מלכתחילה.

את האפקטיביות, כמו גם הצורך, הדגים הפד במשבר הבנקים בשנת 2022. שעה שהתערבותו הנמרצת מנעה ממשבר מקומי יחסית להפוך לבעירת ענק. המבנה, טבע האדם, וההיסטוריה לא מותירים מקום לספק. מערכת פיננסית הבנויה על בנקאות ברזרבה חלקית אך ללא "מלווה של מוצא אחרון" תמיד ובוודאות תחווה משברים והתמוטטויות ענק חוזרות ונשנות. להם יתלוו מחיקות מסיביות של כספי מפקידים.

הסכנה בביטול הפד

"לבטל את הפדרל ריזרב" היא אפוא סיסמת טוויטר קלילה, ונשמעת אולי היטב בנאומי בחירות, שממילא הפכו יותר למופעי סטנדאפ מאשר לפלטפורמה לדיון ברעיונות. אך בפועל ללא מערכת חליפית מעשית וברורה, היא סכנת חיים של ממש לכל המערכת הפיננסית הענקית, המסובכת, המורכבת והעדינה, כפי שזו נבנתה והתפתחה להיות במחצית המאה החולפת.

הפד לא חף מטעויות קשות. הראשונה שבהן היא מדיניות הריבית שלו מאז 2001. זו גרמה לחוסר יציבות מבני, בועות פיננסיות חוזרות ונשנות, בועת חוב ענקית, שוק נדל"ן שבור לחלוטין, אינפלציה מעכלת, וריכוז עושר מסוכן. אך על האמת להאמר: לא פחות מכמה שהפד בכלל, ושל בן ברננקי ואלן גרינספן במיוחד, רצה להציף את המשק בכסף זול - הפוליטיקאים רצו, ביקשו, לחצו, ופיתו שיעשה כן. עכשיו כשהפד לכוד במלכודת שיצר לעצמו ולנו, הפוליטיקאים שוב באים עם "פתרונות פלא" המנותקים לחלוטין מהמציאות.

הגירעון הממשלתי התופח והחוב של הממשלה הפדרלית שעבר את קו ה-34 טריליון דולר, שצוין כסיבה העיקרית להצעות החוק לבטל את הפד, אכן בעייתיים. אך אללי, במקביל אותם זרמים פוליטיים ממש הם אלו המבטיחים לקצץ במסים, קיצוצים שעל פי הערכת משרד התקציבים של הקונגרס יגדילו את הגירעון והחוב ב-4.6 טריליון נוספים בעשור הקרוב. מה שמסבך עוד יותר את העניין זו העובדה הפשוטה שכולם מתעלמים ממנה בנוחיות: הסיבה העיקרית לגירעון אינה הוצאותיה השוטפות של הממשלה אלא הוצאותיה הקבועות בחוק - עליהן איש לא מעז לדבר ושאותן יכול רק הקונגרס, ולא הממשל, לשנות.

במספרים, הוצאות הממשלה האזרחיות בתקציב 2024 עומדות בקושי על 13.5% מהתקציב. עוד כ-12.7% הם תקציב הביטחון. כל שאר ה-74% מהתקציב הם הוצאות הקבועות בחוק כמו למדיקר ולביטוח לאומי, וכן כ-900 מיליארד דולר הוצאות ריבית. הוצאות אלו לא בשליטת הממשל או הפד, והן רק ילכו ויגדלו שעה שהאוכלוסייה הולכת ומזדקנת.

במילים פשוטות, הגירעון והחוב לא יעצרו בעשורים הבאים ללא הגדלת המיסוי בכלל, ואלו הממנים את הביטוח הלאומי ומדיקר בפרט. זאת בתוספת רפורמה שתקצץ בתשלומים אלו. אך כמובן אין בנמצא פוליטיקאי החפץ להיבחר שיציע רפורמות כאלו. הפניית אצבע מאשימה לפדרל ריזרב ומדיניותו קלה בהרבה.

ביטול הפדרל ריזרב או קיצוץ דרמטי בסמכויותיו, ובראשן קביעת שיעורי הריבית, והעברתן לפוליטיקאים לא תפתור את בעיות האינפלציה, התקציב או החוב. להיפך, היא רק תחריף אותן. הבעיה ה אמיתית של אמריקה, שגם אותה איש לא מעז לספר להמון, היא שבעוד סיסמאות קפיטליסטיות בגרונה היא בנתה עולם הבנוי על פנטזיה של חוב שאינו בר פרעון אלא רק בר גלגול.

החוב הזה הוא שאיפשר לאמריקה בכלל, ול-10% העליונים בפרט, לחיות ברמת חיים שהיא והם לא יכולים להרשות לעצמם, לפזר הבטחות סוציאליות ללא קיימות מתמשכת, ולקיים מערכת מיסוי גירעונית המיטיבה מאד דווקא עם העשירים ביותר, שהם כמובן גם התורמים הגדולים לפוליטיקאים.

פיזור הבטחות סרק על קיצוץ במסים, ביטול הפד והורדה מתמדת בריבית אולי יקנה לפוליטיקאים עוד קדנציה או שתיים, אך גם יחיש מאוד את מפגשה של אמריקה עם יום הדין הכלכלי המתקרב, שדבר מלבד נס טכנולוגי לא יוכל למונעו.