"מלחמה שאף פעם לא די לה": ההפגזות העבירו את פסטיבל השירה ממטולה לירושלים

בשל החורבן הנורא במטולה, נוכח ההפגזות הכבדות שספגה העיר, פסטיבל השירה במטולה יתקיים השנה בעיר הבירה, ירושלים. ירושלים היא גם עירו של המשורר הקאנוני שלנו, יהודה עמיחי, שהשנה אנחנו מונים מאה שנה להולדתו ב-1924. במסגרת הפסטיבל יתקיים אירוע מחווה לעמיחי ולשירתו האהובה תחת הכותרת הלקוחה משיר מקסים משלו "מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים - יהודה עמיחי כמשורר לאומי". זאת בהשתתפות פרופ' דן מירון, פרופ' חביבה פדיה, חיים באר, נורית זרחי, רוני סומק, ארז ביטון, אליעז כהן, חדוה הרכבי, חמוטל בר-יוסף וסבינה מסג.

● הסופרים הפופולריים בדורם מצליחים להבריק, אבל לא מתעלים על רבים אחרים
● WSJ| "אדמת אנוש": ממואר על כוח הכבידה ועל חסד

שירת עמיחי וחבורת "לקראת", שבא מתוכה בשנות החמישים, שינתה את פני הספרות העברית ובעצם הפכה דף בתולדותיה - לשירה חופשית ודיבורית יותר, המחפשת את האמת בתבניות של הקטנה, פֶּטיטיזציה, כפי שעמיחי עצמו קבע באחד משיריו הידועים: "אני שמשתמש רק בחלק קטן / מן המילים במילון" (אל מלא רחמים). כלומר, עמיחי ולצדו משוררים נוספים כמו נתן זך, דוד אבידן, אריה סיון, משה בן-שאול, משה דור, דליה רביקוביץ, מקסים גילן, ישראל פנקס, אורי ברנשטיין ואחרים, עשו מהפכה בשירה העברית. שינו אותה. אין היא נראית אחריהם כפי שהיא נראתה לפניהם, והשפעותיהם הפואטיות עומדות עד היום.

להיות ארצישראלי או אזרח העולם

טוב מכולם לדידי הגדיר איש הספרות פרופ' אורציון ברתנא את עמיחי בקובעו כי הוא היה "מהפכן סימפּטי", כלומר מהפכן לא לוחמני, בוהמי, ניסיוני וזועם כמו אבידן; או דידקטי, אידיאולוגי, אינטלקטואלי וחד כמו זך; אלא מהפכן שבא להתחבב עליך בשיריו. דווקא המהפכנים הללו התנחלו ומתנחלים בלבבות רבים מאוהבי השירה. ואכן השירים שלו חוזרים אלינו בכל פעם בנסיבות שונות של חיינו: ימי הולדת, גיוס, שחרור, חתונה, ולהבדיל אובדן ולוויה. בדומה למשורר בעל אופי שירי לגמרי אחר, כנתן אלתרמן, תמיד יש לו שורה, או בית, או שיר שלם שיתאים למצב האישי או החברתי-לאומי שבו אנו נמצאים, ולכן הוא השגריר הנאמן והטוב ביותר של התפיסה הפואטית של השירה החופשית הדיבורית, שייצג יותר מכולם האידיאולוג הפואטי של הדור, זך.

הנה שיר אחד משלו, מוכר ואהוב, שאין מתאים ממנו למצבנו האישי והחברתי עתה, "שיר ליל שבת", המנגינה המוכרת היא של משה וילנסקי: "התבואי אלַי הלילה/ כּבָסים כבר יבשו בחצֵר/ מלחמה שאף פעם לא די לה/ היא עכשיו במקום אחֵר// וכבישים שבים בלי הֶרֶף/ לבדם כְּסוס בלי רוכְבו/ והבית נסגר בערב/ על הטוב והרע שבּו// וידענו היטב כי הגבול/ הוא קרוב ואסור לנו שָׁם/ אבי התפלל ויכולו/ הארץ וכל צבאם// צבא והארץ האפִילו/ עוד מעט וכָבָה האור/ המצווה בה שמיים התחילו/ שוב השניים צריכים לגמור".

כל כך אישי ולאומי כאחת. המלחמה כעת אינה במקום אחֵר. היא סביבנו בכל מקום, לכל אשר נפנֶה. אין לבטוח אלא בזוג האוהב שיתחבר, האדם וחוה של העת הזאת, כדי לברוא עולם טוב יותר, פחות מלחמות ופחות ניכור. יש ביצועים ידועים של חוה אלברשטיין, אתי אנקרי, ליאור ייני ו"האחים ואחיות" לשיר הזה, אך אני מעדיף את הביצוע הצנוע והווֹקאלי, קצת אופֶּראי, איטי ועדין, של מאי ישראלי-לשמן, שניתן להאזין לו ביוטיוב.

עמיחי היה אמן הפואטיקה של הדימוי והמטאפורה. הוא בנה את רוב שיריו הידועים סביב הדימויים המקוריים שלו, דימוי נבנָה על דימוי כמו מגדל דימויים. אבידן אמר פעם בלעג מדויק על עמיחי כי הוא מין גננת פואטית בעלת סינר גדול שעליו תלויים מוצצים שהם דימויים, ובכל פעם שילד בגן, דהיינו אחד מקוראי השירה, נרעש ונרגש או מתנהג לא יפה בגן השירה - הוא דוחף לו מוצץ נאה בדמות דימוי לפה. תלמידו הגדול בשירה שצמח מתוך הסדנה שלו ושכלל את פואטיקת הדימוי של עמיחי אֶל תוך עולמו הפואטי הדיבורי והחסכני, הוא המשורר המצוין והמעולה, רוני סומק, החי עִמנו.

לצד האירוע המרכזי הזה לעמיחי יתקיים גם אירוע צנוע יותר לכבוד 70 שנה לחבורת "לקראת", החבורה הירושלמית הספרותית שממנה בא יהודה עמיחי ובהוצאה שלה יצא גם ספרו הנודע הראשון "עכשיו ובימים האחרים" (לקראת, 1955). האירוע יתקיים בהנחייתי וישתתפו בו פרופ' זיוה שמיר וד"ר שגיא מעין, ויעסוק בצד היְלידי של החבורה החשובה הזו.

"לקראת" הייתה חבורת משוררים ואנשי ספרות שקמה בירושלים בשנות החמישים, מעט לאחר קום המדינה, שבראשה עמדו נתן זך ומי שלימים יהא פרופ' בנימין הרשב, אז הרוּשוֹבסקי, ממקימי החוג לספרות כללית באוניברסיטת תל אביב ופרופ' באוניברסיטת ייל, ידען עצום בתורת הספרות, חוקר ומתרגם חשוב. חייה של החבורה היו קצרים ופרסומיה מועטים: חמש חוברות תחת השם "לקראת", ספר אחד משותף "בשלושה" למשוררים הצעירים דאז משה דור, נתן זך ואריה סיון, וכן ספרי ביכורים משל המשוררים משה בן-שאול, משה דור וכמובן יהודה עמיחי. למרות זאת, הייתה לחבורה הזאת השפעה עצומה על תולדות הספרות העברית-ישראלית בשחרור השירה מן התבניתיוּת של שלונסקי ואלתרמן, התנערות מקולקטיביוּת מפלגתית וחשיפת האני במילים פשוטות, ומתוכה יצאו המשוררים החשובים ביותר שלנו.

שני צדי מִתרס היו לאותה החבורה. צד אחד אוניברסליסטי, שפניו אל העולם הגדול, כפי שזך כתב מעט מאוחר יותר בשירו "אני אזרח העולם", או כפי שאבידן קבע כי הוא פועל מתל אביב ולא בתל אביב. על האוניברסליסטים שרצו לצאת מן החוויה הקרתנית המקומית אפשר למנות את זך, אבידן וכמובן את שירי הדימויים הנפלאים של עמיחי.

צד אחר של החבורה היה הצד היְלידי, הנקשר גם לשירה הכנענית של יונתן רטוש וממשיכיו, שדווקא רצה להתמקד במקומי הארצישראלי בשירתו. צד זה כלל משוררים ידועים שהצליחו, אך הם פחות מוכרים לקורא השירה, כמשה דור שכתב את השיר המולחן המוכר "ערב של שושנים" והיה האידיאולוג הפואטי של הצד הזה, ממש כשם שזך היה האידיאולוג הפואטי של הצד האוניברסליסטי. עוד כלל הצד הזה משורר ומתרגם מעולה כמשה בן-שאול ומשורר מצוין כאריה סיון. דווקא לצד הפחות מוכר, לצערי, של חבורת "לקראת", יוקדש המפגש בפסטיבל השנה.

מחוות מרתקות וקולות החיילים

מחוות נוספות מרתקות יתקיימו בפסטיבל: לדוד אבידן במלאת 90 שנה ללידתו, אירוע בהנחייתי שיתרכז גם בצד לא מוכר של כתיבת אבידן, תסריטים ועיבוד יצירות לקולנוע, כמו הסיפור הקצר "מאחורי הגדר" של חיים נחמן ביאליק והנובלה "איש וביתו נמחו" של הסופר הנדיר אשר ברש. וכן ערבי מחוות ליונה וולך, לחזי לסקלי, למירון ח. איזקסון ולאהרן שבתאי, ומפגש עם נורית זרחי. כן יידונו בפסטיבל "בלדה לקיבוץ - מפגש עם משוררי הקיבוצים של הדרום" ומיזם שבו חיילים כותבי שירה מביאים קולות אותנטיים של לוחמים משדה הקרב.

נסיים את הרשימה הזאת בשיר אקטואלי מתמיד, שנכתב לפני עשרים שנה ומתאים לרוח פסטיבל מטולה במיוחד השנה. השיר, שכתבה המשוררת דֶּבִּי סער, מופיע בספרה "תופרת מילים" (כרמל). השיר "מטולה" של סער מוקדש לזכר סבה וסבתה, אהרון ורחל כהן: "נשענת על נוף הקיר המתפורר/ של ערש ילדותי/ עינבֵי המוסקט של סבא תססו זעם/ החמצה וחמיצות נענדים כטבּעת ערפל/ סביב אצבע הגליל/ פוליטיקאים של מילים/ מניֶירות של אגו מפוחלץ/ כיתתו חרבותם לעטים/ וחניתותיהם למזמורים/ רק אני לא שוררתי לך/ ארצי - אַתְּ/ זרה לי./ סבתא צנחה מלטביה לתוך הצנע ונקבּרה/ באדמת המולדת, נרקבים שלדי הזמן/ תחת בֵּית קנדה, נזרעים/ מטעי סבא בפגרי קטיושות/ והכול משתנֶה למִשתנה ציבורית./ מתה לה מטולה./ רק סבא, שמת, יישאר הראשון שנולד/ בַּמושבה".

סער אינה משתתפת בפסטיבל השנה, ודווקא לכן ציטוטו הוא בגדר קריאה להרחבת השורות ומספר המשתתפים בפסטיבל למניפה פלורליסטית רחבה יותר, שתביא עוד ועוד משוררות ומשוררים טובים למסגרת הוותיקה והחשובה הזאת. דווקא עכשיו חשוב להרחיב את השורות ולא לצמצם, לבוא פיזית ולהשתתף באירועי הפסטיבל.

פסטיבל השירה של מטולה, מטעם בית הקונפדרציה בירושלים ובעריכת בני ציפר, יתקיים בבית הקונפדרציה, במשכנות שאננים ובתיאטרון החאן בירושלים, ב-30-28 באוגוסט. הציבור מוזמן בשמחה. פרטים מלאים על אירועי הפסטיבל ניתן למצוא באינטרנט.

"נשענת על נוף הקיר המתפורר/ של ערש ילדותי/ עינבֵי המוסקט של סבא תססו זעם/ החמצה וחמיצות נענדים כטבּעת ערפל/ סביב אצבע הגליל/ פוליטיקאים של מילים/ מניֶירות של אגו מפוחלץ/ כיתתו חרבותם לעטים/ וחניתותיהם למזמורים/ רק אני לא שוררתי לך/ ארצי - אַתְּ/ זרה לי"

מתוך "מטולה", דבי סער