ביהמ"ש: הבית נרשם על שם הבת משיקולי מס - אך שייך לאם

בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קבע כי בית מגורים ביישוב במרכז, שנרשם פורמלית על שם הבת בתקופת נישואיה, שייך למעשה לאם שמימנה את רכישתו ושיפוצו במלואם, ולכן לבעלה לשעבר של הבת אין כל זכות בנכס.

● למה בית המשפט הקפיא נכסים של איש עסקים בהיקף 17.6 מיליון שקל?
● האם בת של בעלת נחלה במושב זכאית למגרש ללא מכרז?

בית המשפט קבע אתמול (א') כי יש לתקן את הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובחברה המשכנת משם הבת לשם האם, בכפוף להשלמת תשלום יתרת המסים, וכן להורות על פינוי הנתבע מהבית בתוך 90 יום. בנוסף, בוטל עיקול שהוטל במסגרת ההליכים בין בני הזוג, והנתבע חויב בהוצאות בסך 30 אלף שקל.

מחלוקת על שאלת הבעלות

המחלוקת נסבה על שאלת הבעלות: לטענת האם, היא רכשה את הבית מכספיה בלבד, לאחר שמכרה שתי דירות שהיו בבעלותה ושילמה גם את כלל ההוצאות הנלוות, לרבות מס רכישה, תיווך, שכר-טרחת עורכי דין והלוואה של 274 אלף שקל לשיפוץ.

מנגד טען הנתבע, בעלה לשעבר של הבת, כי מדובר בנכס של הבת - ומתוקף דיני הנישואים גם שלו: הבית נרשם על שמה ונרכש במהלך הנישואים.

עוד הוא טען כי הכספים מהאם היו "הלוואה" לבת ולבעל, וכי במשך כשבע שנים שולמו לאם 4,200 שקל בחודש מחשבון בני הזוג.

בנוסף הוא טען כי גרושתו מנסה להוציא את הנכס אל מחוץ לאיזון המשאבים באמצעות אמה, וזאת במטרה לפגוע בזכויותיו הממוניות הנובעות מן הנישואים.

בין לאם לבתה נחתם הסכם הלוואה, לפיו הכספים לרכישת הכנס ניתנו כהלוואה לבית. נקבע כי כל עוד ההלוואה לא הוחזרה, זכותה של האם להחזיק בדירה לפי שיקול־דעתה כאילו היא הבעלים. האם הסכם זה ורישום שמה של הבת כבעל הנכס מפקיע את זכותה של האם מבעלות בנכס?

סתירת המרשם: הנטל הראייתי הורם

פסק הדין התמודד עם "חזקת המרשם" שבחוק המקרקעין, שלפיה רישום מהווה ראיה חותכת לתוכנו. השופטת הדגישה כי סתירת המרשם אפשרית רק במקרים חריגים ובנטל ראייתי כבד, אך קבעה כי במקרה זה הנטל הורם: הראיות הצביעו על כך שהאם שילמה את מלוא התמורה על הנכס בסך 2 מיליון שקל, מימנה את השיפוץ באמצעות הלוואה בנקאית על שמה, השתתפה בהתמחרות, נשאה בהוצאות העסקה, התנהלה מול אנשי המקצוע, שילמה מס רכישה ואף נהגה בנכס "מנהג בעלים" לאורך השנים, לרבות חתימה על חוזי שכירות וגבית דמי השכירות של יחידת הדיור ישירות - זאת למרות גרסת האם בדבר הסיבות לרישום הנכס על שם הבת.

האם טענה כי לא היו אינטרס כלכלי לשייך את הזכויות אליה בגלל דירות נוספות שרשומות על שמה, ולכן כשרשמה את בתה כבעלת הנכס, הייתה צריכה לשלם מס רכישה מופחת.

בית המשפט עמד על הבעייתיות שבפעולה הזו, אך קבע כי היא לא משליכה על התוצאה, והכריז כי הבעלות על הנכס היא של האם. "התנהלות זו, המעוררת קושי מבחינת שקיפות כלפי רשויות המס ודיווח אמת, אינה פוסלת כשלעצמה את טענתה של האם כי רכשה את הבית", קבע בית המשפט.

קשיים בגרסת הנתבע

כמו כן, בית המשפט עמד על חולשות משמעותיות בגרסת הנתבע. הוא לא איתר את הנכס, לא פעל ליזום את רכישתו, לא נקט פעולות למימון הרכישה, לא מימן את רכישתו, לא ביקש הלוואה מהאם, לא השקיע בשיפוץ הנכס מכספו, לא השכיר את יחידות הדיור, לא איתר שוכרים פוטנציאליים, לא חתם עמם על חוזי שכירות ולא נתן מענה ישיר לפניותיהם כאשר נזקקו לכך.

השופטת אף הצביעה על אי־היגיון כלכלי בטענת ההלוואה: אם האם השקיעה כ־2.5 מיליון שקל, וההחזר החודשי הכולל לכאורה עמד על כ־7,000 שקל, מדובר בפריסה של עשרות שנים - תרחיש שנמצא בלתי סביר.

גם "הצהרת ההון" שבה בני הזוג הצהירו כי הנכס בבעלותם לא הכריעה את הכף, בין היתר משום שלא שיקפה נכונה מי שילם בפועל על רכישת הדירה.

למעלה מן הצורך דנה השופטת גם באיזון משאבים וקבעה כי גם אילו הנכס היה שייך לבת, הנתבע לא הוכיח "דבר מה נוסף" המלמד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס שמקור מימונו חיצוני, וממילא לא היה זכאי למחצית ממנו.

כתוצאה מכך, בית המשפט קבע כי האם עמדה בנטל המוגבר הרובץ לפתחה לסתירת המרשם, והוכיחה כי מלוא הכספים ששימשו לרכישת הנכס מקורם בכספים שקיבלה לידה ממכירת שתי דירות שהיו בבעלותה הבלעדית.

תמ"ש (פ"ת) 51155-12-23