360 משרות בכירות לא מאוישות: כך איבד המגזר הנחשק את היוקרה שלו

רותם (שם בדוי) עבד בתפקיד ניהולי בשירות הציבורי במשך עשור. "העשייה והמשמעות מדהימות. זה מקום להשפיע בו וזו קרקע אינסופית ליצירה, יוזמה ופיתוח. יש סביבה דינמית, צעירה שמכוונת לשינוי פני המדינה. המערכת אמנם מסורבלת - אבל כשאתה מבקיע ופורץ את החסמים והבירוקרטיה, זה משנה חיים", הוא מספר לגלובס. רותם היה חדור מוטיבציה ופעל ללא לאות, אלא ששורה של קשיים גרמו לו להתייאש - ולבסוף לשנות כיוון. "פשוט לא יכולתי יותר". על השכר הוא בכלל לא מדבר, כי "אף אחד לא בא לשירות הציבורי כדי להתעשר. אבל יש הרבה בעיות אחרות: המערכת סקטוריאלית ומכוונת לסיוע לאוכלוסיות מסוימות, השרים מתערבים בכל דבר. יש עזיבה משמעותית של אנשי מקצוע בכל הדרגים ולא ממנים אחרים במקומם".

● "עזבתי את העבודה כדי לסחור בשוק ההון מהבית. אני חי את החלום"
● החוקרת שמצהירה: זה האיש הכי חשוב בעזה שאתם לא מכירים
● צינוק העינויים הסודי של אגדת הוול סטריט

רותם לא לבד. פערי שכר, פוליטיזציה, קיטוב וירידה באמון במוסדות הובילו לגל של עזיבות במגזר הציבורי במה שמסתמן כמשבר אסטרטגי המאיים על היכולת של המדינה לספק שירותים לאזרחיה. לפי נתוני התנועה לחופש המידע, 360 משרות של בכירים אינן מאוישות בשירות הציבורי נכון למאי 2025, בהן המשנה לממונה על השכר באוצר, מנהלי מרחבים במשרד לביטחון לאומי, מנכ"ל רמ"י, ראש תחום במשרד המשפטים, חשבים למשרד האוצר, יועצים משפטיים ומשרות אמון. 67 תקנים נוספים מאוישים בידי ממלאי מקום בלבד.

"חלק גדול מהבכירים הם ממלאי מקום וזה משרת את השרים, כי הם מנסים לרצות אותם כדי לקבל את התפקיד באופן קבוע", מספר אורי (שם בדוי), שהגיע לעמדת ניהול בכיר בשירות הציבורי ועזב גם הוא בתום עשור. "כל אמירה מקצועית שלך מגויסת לאיזו תפיסה פוליטית, זה לא היה ככה בעבר. דרג מקצועי אמור להגיד לשר את עמדתו ולנהל דו־שיח, מחובתנו לתת עמדות איפכא מסתברא". אורי מעיד עוד כי כדי להגיע בשירות הציבורי לשכר המתקרב לזה של המגזר הפרטי נדרש לעבוד שעות נוספות. "מנהל בדרג ביניים מרוויח כ־12 אלף שקל ברוטו, וכדי לעלות ל־20 צריך 55 שעות נוספות בחודש והשלמות שונות. אם אתה עושה את כל זה ולא גר בירושלים (שם נמצאים משרדי הממשלה - א"ז), זה קשה מאוד. אלה האנשים שעובדים הכי קשה ומתקשים לסגור את החודש, בטח אם מדובר בהורים לילדים".

התנאים הללו מתקשים להשאיר את העובדים בשירות הציבורי. "מדובר בבעיה אסטרטגית. במהלך השנים האחרונות חלו שינויים משמעותיים בשוק העבודה, ובראשם קצב עלייה מהיר בשכר ובתנאים במגזר הפרטי, ובפרט בענפי ההייטק", מסביר הממונה על השכר במשרד האוצר אפי מלכין. "שירות המדינה, על אף מאמצים מתמשכים, לא עומד בקצב הזה, והפער בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי הולך ומתרחב".

 אפי מלכין, הממונה על השכר באוצר / צילום: דוברות משרד האוצר

מלכין מדגיש כי לא מדובר בתופעה ייחודית לישראל. "מדינות רבות בעולם מתמודדות עם משבר במגזר הציבורי, אך שיעור המועסקים בהייטק המקומי גבוה מבסקטור העסקי, ולכן הפערים כאן בולטים במיוחד". נתוני ה־OECD מעידים כי פערי השכר בין המגזר הציבורי לבין המגזר הפרטי בישראל הם הגדולים ביותר מבין המדינות המפותחות. זאת לצד מגמה של שחיקה במספר העובדים ביחס לגודל האוכלוסייה, ובהתאם קושי מתמשך באספקת מענים הולמים ושירותים חברתיים לאזרח בתחומי בריאות, רווחה חינוך ועוד. במחקר של בנק ישראל מהשנה שעברה עלה כי בהשוואה של עשירון השכר לשעה לעובד - העשירון הממוצע של העובדים בישראל הוא 5.66, והיא רביעית מהסוף מבין 18 המדינות שנסקרו.

"הליך המיון לא מותאם לשוק התעסוקה"

הפערים משמעותיים. מנתוני בנק ישראל עולה כי אם ב־2013 השכר הממוצע של בני 40-25 במגזר הציבורי והפרטי היה דומה, ועמד על כ־8,000 שקל, ב־2020 הוא התנתק לחלוטין עד שב־2022 הגיע ל־14,687 שקל במגזר העסקי, ובמגזר הציבורי הסתפקו העובדים ב־11,794 שקל בלבד.

כשמסתכלים על השכר החציוני התמונה אפילו מורכבת יותר. הפערים לטובת המגזר העסקי מתרחבים בבחינת בעלי השכר הגבוה. בחציון העליון במגזר העסקי השכר הממוצע גבוה מ־16 אלף, זאת לעומת קצת יותר מ־13 אלף במגזר הציבורי. כשמטפסים אל האחוזון ה־90 בציבורי השכר הוא יותר מ־24 אלף שקל בממוצע, לעומת 30 אלף במגזר הפרטי.

הנתונים האלה לא רק גורמים לעזיבות של עובדים, אלא גם משפיעים על היכולת לגייס להם מחליפים. מניתוח שערך המרכז להעצמת האזרח עולה כי בשנים 2023-2021 פורסמו כמעט 24 אלף מכרזים בשירות המדינה, 42.5% מהם היו פומביים (לכלל הציבור), ומספר המועמדים שניגשו אליהם ירד ב־50% במהלך התקופה. נוסף על כך, איתור העובדים שיאיישו אותם ארך 91 יום בממוצע. רק ב־56% מכלל המכרזים נמצא בסופו של דבר המועמד המיוחל למשרה. במכרזים הפומביים ניכרו אחוזי איוש גבוהים יותר, של 71%.

בנציבות שירות המדינה, לעומת זאת, טוענים כי חלה עלייה בביקוש למשרות במגזר הציבורי. לפי הנתונים שאספו בשנת 2025 הוגשו 124,945 מועמדויות לכלל המכרזים בשירות המדינה, זאת לעומת כ־123,963 בשנת 2024 ו־91,195 בשנת 2023. לאורך השנים פורסמה כמות דומה של מכרזים. עם זאת, מודים בנציבות, עליהם להתמודד עם אתגרים לא מעטים בגיוס. "שירות המדינה הוא המעסיק הגדול במשק, ובדומה למעסיקים במגזר הציבורי והפרטי בארץ ובעולם, הוא מתמודד עם תחרות הולכת וגוברת על הון אנושי איכותי. זאת לצד פערי שכר ביחס למגזר העסקי, סוגיות של תדמית ולעיתים גם קושי ממשי באיוש משרות בתחומי מומחיות ייחודיים".

אל האתגרים האלה מוסיף עומר וינברג, מנכ"ל ארגון תשתית לחיזוק השירות הציבורי, גם את תהליכי המיון למועמדים במכרז. "הליך המיון במגזר הפרטי עוסק הרבה יותר בכישורים, במה אני יודע לעשות ופחות ברזומה, ואילו במגזר הציבורי תנאי הסף נוקשים וממוקדים - ולא מותאמים לשוק התעסוקה היום. נוסף על כך, קשה מאוד להבין את התנאים במכרזים, הם כתובים כמסמכים משפטיים, וגם עד שאתה לא מסיים את ההליך אתה בכלל לא יודע מה יהיה השכר שלך".

עו"ד ריטה גולדשטיין גלפרין, ראש תוכנית רפורמה בשירות הציבורי במכון הישראלי לדמוקרטיה, מדברת גם על הבירוקרטיה שנלווית להליך המיון. "אחרי 7 באוקטובר הייתה מוטיבציית שיא להגיע ולהתגייס, פשוט חלק התייאשו בדרך. חקרנו את תהליכי הגיוס של דרגי הביניים ואלה הזוטרים, ובמשך חודשים ארוכים למועמד אין שום שקיפות. מה התהליך? מה השלבים הבאים? מה הלוגיקה? איך יודעים אם הוא עובר? לא עובר? פשוט מודיעים לו להתייצב לוועדה בתאריך מסוים או למבחן אישיות. הסטייט אוף מיינד הוא מפא"יניקי - כאילו כולם רוצים לעבוד במדינה ולכן צריך להגן על הדלתות מההמונים. זה לא מותאם למאה ה־21".

 ריטה גולדשטיין גלפרין, המכון הישראלי לדמוקרטיה / צילום: עודד אנטמן

בנציבות שירות המדינה אומרים כי פעלו לשיפור וקיצור משך תהליכי הגיוס. "נכון לשנת 2025 משך הזמן הממוצע לגיוס במכרז פומבי הוא 50 ימים בלבד, זאת לעומת 52 ימים ב־2024 ו־58 ב־2023. במקביל אגף בכיר גיוס ומיון מוביל בשנים האחרונות מעבר מגיוס אדמיניסטרטיבי לגיוס אסטרטגי: תכנון תהליכים, פרואקטיביות, עבודה מבוססת נתונים, מיקוד בחוויית מועמד והתאמה למציאות של שוק עבודה תחרותי ודינמי".

"יתרון היציבות כבר לא קורץ לצעירים"

אחת הבעיות המרכזיות, הנוגעת לכלל המשק אך בעלת השפעות אקוטיות במגזר הציבורי, היא היכולת לגייס מהנדסים. צוות בין־משרדי שהוקם ב־2020 העריך אז כי המחסור עומד על כ־4,500 וצפוי להגיע עד 8,000 בשנים הקרובות. ללא מהנדסים קשה לתכנן ולהוציא אל הפועל פרויקטי תשתית חיוניים למדינה, בהם מיזמי אנרגיה, המטרו ופרויקטים נוספים של תחבורה ותשתיות. "אנחנו מתמודדים עם תחרות קשה, בתנאים שבהם המשק הישראלי הולך להיקפי עבודה שלא ידענו בשנים עברו", מודה איתמר בן מאיר, מנכ"ל חברת נת"ע. "אין ספק גם שהשכר, התגמול והגמישות במגזר העסקי גבוהים יותר".

והמגמה לא עוצרת במהנדסים. "אנחנו רואים גם קושי לגייס מורים, רופאים, משפטנים ואנשי מקצוע נוספים", מציין מלכין. וכשקשיי הגיוס גוברים מתחילות הפשרות: "מגייסים מורים פחות טובים והמשמעות היא חינוך ציבורי פחות טוב, רופאים פחות טובים שזו רפואה ציבורית פחות טובה, ומשפטנים פחות טובים שהמשמעות היא ייצוג משפטי פחות טוב בערכאות. ההשלכה היא מיידית על רמת השירות לתושב".

התזה של מלכין מגובה בנתונים. מחקר של בנק ישראל מסוף השנה שעברה מראה כי בעשור האחרון חלה שחיקה במיומנויות העובדים הצעירים במגזר הציבורי בישראל בהשוואה לאלה במגזר העסקי וגם בהשוואה למדינות אחרות. כך, הסיכוי היחסי של עובד צעיר במגזר הציבורי להיות ב־20% העליונים של המיומנויות בתחומו - הוא הנמוך ביותר בהשוואה למדינות ה־OECD. אחת הסיבות האפשריות לכך, לפי המחקר, היא ירידת השכר היחסי במגזר הציבורי מאז 2019 בהשוואה למגזר העסקי ובמיוחד ביחס לענף ההייטק, שם חלה עלייה יפה בשכר הממוצע.

ואולם, בין השורות סיפק המחקר הסבר נוסף: השכר במגזר הציבורי בישראל לא נשחק באופן חריג בהשוואה למדינות אחרות - אבל המיומנויות דווקא כן. "לפיכך, ייתכן כי נוסף על כך השפיעו על הנכונות לעבוד במגזר הציבורי גורמים כמו פגיעה במעמד הפקידות הציבורית עם השנים", נכתב בדוח.

"אחת ההשלכות של הירידה באטרקטיביות השכר במגזר הציבורי היא שחיקה במיומנויות היחסיות של העובדים בהשוואה למגזר העסקי - ואלו משפיעות על רמת השירות שתקבל", מסביר ד"ר יובל מזר, חוקר בכיר בחטיבת המחקר של בנק ישראל, שערך את המחקר. "בסופו של דבר הפגיעה של המיומנות בפריון היא כזו שהאזרחים מקבלים מוצר פחות טוב בכ-6% ביחס למגזר העסקי. מתח גבוה מדי בין המגזר העסקי לציבורי הוא לא בר־קיימה - כי ככל שרמת החיים עולה, אתה מצפה לקבל שירותים ציבוריים ברמה גבוה יותר".

 ד''ר יובל מזר, חוקר בכיר בבנק ישראל / צילום: דוברות בנק ישראל

סיבה נוספת לירידה במיומנות העובדים במגזר הציבורי נעוצה, לדבריו, בעובדה שמדובר במגזר גדול יחסית. "ראינו שככל שהמגזר הציבורי גדול יותר המיומנות של העובדים יורדת, אבל זה לא מסביר את השחיקה בשכר, שהחריפה בעשור האחרון. תמונת המראה היא מה קורה בהייטק, שם השכר צומח במהירות ולא קשה לגייס טאלנטים. בסוף יש במשק מגבלת היצע, והחוזקה בהייטק משתקפת כעת בחיסרון במגזר הציבורי".

אולי דווקא צריך לחזק את ההייטק ושיותר עובדים ילכו לשם?
"בעולם תחרותי וגלובלי ייתכן שאתה צריך להשקיע את המשאבים שלך ביתרון היחסי שלך, אבל הפער בין המגזר הציבורי להייטק מעורר דאגה. עובד בהייטק שהתנאים שלו מעולים יכול להגיד לעצמו: למה לי לחיות פה כשהילדים שלי לא מקבלים חינוך כמו שצריך, לוקח לי שלוש שעות לנסוע למשרד ולחזור ממנו והמצב הביטחוני הוא כזה?".

לדברי ד"ר מזר, ההחלטה של ההסתדרות במהלך המלחמה "להיכנס מתחת לאלונקה" יצרה הקפאה של השכר. "יכול להיות שלא הייתה ברירה, אבל צריך להבין גם מה המחיר של זה. צריך להבין לאן אנחנו רוצים להגיע. הדבר נכון במיוחד כששוק העבודה הדוק והאבטלה נמוכה מאוד. אנשים שכחו מה זה אומר להיות מובטל הרבה מאוד שנים , ולכן יתרון היציבות התעסוקתית של המגזר הציבורי כבר קורצת פחות לצעירים".

במדד האפקטיביות במגזר: ישראל וטורקיה שוות

אלה שכבר צלחו את משוכות הדימוי, המיון והשכר חווים קשיים אחרים. במכון הישראלי לדמוקרטיה אומרים כי אחד המשתנים המשפיעים ביותר על עזיבת השירות הציבורי הוא הפוליטיזציה. "בשנים האחרונות אנחנו עדים להחלשה שיטתית ומגמתית של השירות הציבורי - משירות מבוסס מקצועיות וממלכתיות לשירות מבוסס נאמנות, מפלגתיות וסקטוריאליות", מספרים במכון. לפי נתונים שהוצגו למשרד ראש הממשלה במרץ בשנה שעברה - בשנת 2024 47% מהמנכ"לים היו בעלי זיקה פוליטית לשר הממנה, זאת לעומת 18% בשנת 2020 (במשרות אמון חובה להצהיר זיקה פוליטית).

עו"ד גולדשטיין גלפרין מציינת: "על עזיבת עובדי המדינה אין נתונים זמינים ולא הצלחנו עד כה להשיג כאלו מנציבות שירות המדינה, אפילו באמצעות בקשות לפי חוק חופש המידע, אבל חלק גדול מהעזיבה של עובדים יושב על השחיקה ביחסים בין הדרג הנבחר לדרג המקצועי. ההקצנה של השיח שאנחנו רואים בשנים האחרונות פוגעת מאוד גם במוטיבציה, אבל בעיקר גם ביכולת הביצוע של הדרגים הבכירים, כשלא מזמנים אותם לחדר, כשלא נותנים משקל למקצועיות שלהם ולקול שלהם".

אורי מספר כי חווה זאת על בשרו: "זה מרגיש כמו מקארתיזם, משטרת מחשבות. ממשלה זה לא דבר שקל ללמוד ובמשך השנים עם הניסיון אתה יודע איך להביא תוצאות בדרך הכי מהירה ופשוטה אבל אין לפוליטיקאים סבלנות והם והאנשים מטעמם רוצים שתגיע למטרה שנראית להם ולא אכפת להם איך, ואין מקפצה גבוהה מדי".

במחקרים שערכה פרופ' שרון גלעד, ראשת החוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית (עם פרופ' רענן סוליציאנו־קינן ופרופ' דוד לוי פאור), נמצא כי גם הקיטוב הפוליטי משפיע על הנכונות לעבוד בשירות המדינה. "במחקרים ראינו שתומכי האופוזיציה פחות מתעניינים בעבודה במשרדי הממשלה", היא אומרת. "זה לא שהם שונים מתומכי הקואליציה מבחינת הרצון שלהם לשרת את החברה, הם פשוט עושים את זה במקומות אחרים. הקיטוב הפוליטי למעשה מצמצם את מאגר המועמדים הפוטנציאלי.

"ראינו במחקר כי לפני 7 באוקטובר היו הבדלים גדולים מאוד. רק 27% מהצעירים תומכי האופוזיציה היו מוכנים לעבוד בשירות הציבורי, לעומת 43% בקרב תומכי הקואליציה. חודש וחצי לאחר פרוץ המלחמה חזרנו לאותם אנשים, ובקרב תומכי אופוזיציה היתה עלייה קלה של 2 נקודות האחוז בהעדפה לעבוד בשירות הציבורי, לצד נטייה גבוה להעדיף מלכ"רים ועמותות. לעומת זאת, בקרבם של תומכי קואליציה גבר הרצון לעבוד בממשלה ב־6 נקודות האחוז".

ועדות לייעול השירות הציבורי הוקמו כאן מאז סוף שנות השמונים, אך המלצותיהן לא בוצעו במלואן. כך למשל, מבדיקה שערך המרכז להעצמת האזרח עולה כי החלטת ועדת דיין (2013) שקראה לשלב בוגרי תוכניות מצטיינים בשירות המדינה לא יושמה. כמו כן, תוכניות לבניין הכוח לטווח ארוך, שעליהן המליצה הוועדה, נכתבו רק באופן חלקי.

וכשהמלצות לייעול לא מיושמות האפקטיביות יורדת. מחקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-2024 הראה שהאפקטיביות של השירות הציבורי בישראל, בהשוואה למדינות המערב, נמוכה. הציון שזכתה לו ישראל בשנת 2022 הוא 6 מתוך 10, לעומת ממוצע של 6.7 במדינות מפותחות, והיא מדורגת במקום ה־19 מתוך 33 מדינות. האפקטיביות בישראל למעשה ירדה מ־6.9 ב-2014 ל־6, וזאת בשעה שגרמניה למשל טיפסה מ־6 ל־9 בעקבות רפורמה שערכה בשירות הציבורי. גם יוון קפצה מציון 4 ב־2014 עד שהשתוותה ב־2022 לישראל, שחולקת את מקומה במדד עם טורקיה.

בסוף הציבור כולו משלם. "הקושי של השירות הציבורי להתחרות על עובדים טובים בתחילת דרכם, כמו גם האתגר לשמר אותם, משפיעים על איכות וזמינות השירותים לאזרח - בחינוך, בתחבורה, ברשויות המקומיות ועוד", מונה אדם בלומנברג, סמנכ"ל כלכלה ומדיניות בהסתדרות את ההשלכות. "מדינה שרוצה שירות ציבורי חזק חייבת להשקיע בעובדים שלה: לשפר את תנאי ההעסקה, לחזק מסלולי התפתחות והכשרה ולהפוך את השירות לחלופה תעסוקתית אטרקטיבית אל מול ההצעות במגזר העסקי".

במכון הישראלי לדמוקרטיה גיבשו תוכנית, בסיוע פורום מנכ"לים לשעבר במשרדי הממשלה, לקידום השירות הציבורי. "מחקרים קודמים דיברו על צורך בעצמאות העובדים, מניעת פוליטיזציה ועדכון המקצועות הממשלתיים ביחס לשינויים טכנולוגיים", מסבירים במכון את הרציונל מאחורי המתווה. "כמו כן, נחוצה מדידה של פריון עובדים, מסלולי קידום דיפרנציאליים וגיוון כדי להבטיח שירות ציבורי מייצג".