מה שמותר ליופיטר אסור לשור

1. המערערת התאגדה באפריל 1993, ורכשה ביום 2.5.1993, תמורת 2.4 מיליון שקל, את כל המניות בחברה השקעות ש.ד. בע"מ (להלן "תאגיד המקרקעין").

2. בבעלות תאגיד המקרקעין היו כל המניות בחברת קולנוע הבירה בע"מ, אשר בבעלותה היה חלק מהבניין ברח' לונץ 10, ירושלים, שבו הופעל (בזמנו) קולנוע הבירה.

3. ביום 15.11.1993 רכשה המערערת את חלקו האחר של הבניין ברח' לונץ 10 (משרדים), תמורת סכום של 7 מיליון שקל.

4. הבעלות בתאגיד המקרקעין, ערב הרכישה, היתה בידי משפחת דיסקין, והבעלות בחלק האחר של המקרקעין ברח' לונץ, טרם נרכשה, היתה אף היא בידי שלושה מבני אותה משפחה.

5. בחודשים נובמבר 1993 וינואר 1994, מכרה המערערת את מכלול אחזקותיה במקרקעין האמורים (במישרין ובעקיפין) לד.רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ.

6. חברת קולנוע הבירה בע"מ מכרה את המקרקעין שהיו בבעלותה (בניין קולנוע), תמורת סכום של כ-6 מיליון שקל, תוך הפקת רווח הון מהותי, החייב במס בשיעור מוגבל, עקב תאריך רכישה "ותיק", ואילו המערערת מכרה את החלק האחר של המקרקעין (משרדים), בסכום של כ-8.7 מיליון שקל.

7. חברת קולנוע הבירה בע"מ חילקה את הרווח שהופק ממכירת הקולנוע (לאחר תשלום המס המוגבל כאמור) כדיבידנד לתאגיד המקרקעין, ותאגיד המקרקעין חילק אף הוא, מצידו, דיבידנד למערערת.

8. לאחר מכן נמכרו, ע"י המערערת, מניותיה בתאגיד המקרקעין (לשעבר), תוך הפקת "הפסד" בסכום משמעותי. הפסד זה קוזז על ידי המערערת, מרווח ההון שהפיקה בשל מכירת המשרדים.

מטבע הדברים, פקיד השומה לא "אהב" את תוצאות המס של העסקאות ע"י המערערת, שכן רווח כלכלי בסכום כולל של כ-5 מיליון שקל, שהופק בעיסקאות הללו תוך זמן קצר, חויב במס - בהתאם לדווחי המערערת - בסכום של כמה מאות אלפי שקלים בלבד.

ככל הנראה, מנהל מס שבח הוציא מצידו למערערת ולחברת קולנוע הבירה בע"מ (וכן גם לד. רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ) שומות סופיות, בהתאם להסכמים בין הצדדים, ועל כן בחר פקיד השומה, במקרה זה, לתקוף את מה שנראה בעיניו, ככל הנראה, כהפחתת מס "בלתי נאותה", בדרכי עקיפין.

לגישתו, המדובר במכלול אחד, שמהותו "עיסקת אקראי בעלת אופי מסחרי". מכאן, שהרשות בידיו להתעלם מכל מה שנקבע בשומות שהוצאו על ידי מנהל מס שבח, ולראות ברווחים שהופקו ע"י המערערת (במישרין ובעקיפין) כהכנסה פירותית, החייבת במס על פי סעיף 2 (1) לפקודת מס הכנסה.

והנה, למרות שמסקנה זו מרחיקת לכת עד מאד, אימץ בית המשפט את עמדת פקיד השומה, בנסיבות הספציפיות, ואף קבע "לא בלי היסוס", כי אין המערערת רשאית לקזז את ההפסד ממכירת מניותיה באיגוד המקרקעין (לשעבר) כנגד הרווח ממכירת המשרדים.

בכל הכבוד הראוי, עלינו להעיר, כי בית המשפט לא נתן, ככל הנראה, את המשקל הראוי למבוכה הפיסקלית שעלולה להיווצר כפועל יוצא מהחלטתו, שהרי "פיצולה מחדש" של התמורה הכוללת, כפי שנעשה על ידי פקיד השומה, איננו מבטל את תוקפן של השומות הנפרדות, שהוצאו על ידי מנהל מס שבח, ובוודאי שאיננו משפיע על "שווי הרכישה", של החלקים השונים בבניין, בידי ד. רוטשטיין חברה לבניין ונכסים בע"מ.

מעבר לכך, וכפי שכבר העיר עו"ד הנריק רוסטוביץ', הלכה זו פותחת בפני נישומים שהפסידו את המערכה נגד שלטונות מס שבח, אפשרות למערכה שנייה נגד שלטונות מס הכנסה, וספק אם לילד הזה פילל פקיד השומה.

לא זו אף זו; ברצוננו לחזור ולהציב בפני הקוראים את השאלה העקרונית: עד כמה ראוי ורצוי הדבר, שבידי רשויות המס ניתנה הרשות "לתקוף" (כמעט) כל תכנון מס - חוקי ככל שיהיה, ובאותה עת עצמה מוטל מס כבד - ובלתי מוצדק מכל היבט כלכלי, כל אימת שהנישום נקלע, שלא בטובתו, ל"מלכודת מס" כזו או אחרת, כדוגמת אלו המפורטות מטה (רשימה חלקית):

* מס שבח מחושב (כיום), כידוע, על בסיס "אנטי כלכלי". אין הכרה בהוצאות ממשיות שלא נכללו ב"רשימה הסגורה", שמפורטת בסעיף 39 לחוק למיסוי מקרקעין (מימון, שמאות, ייעוץ וכיוצ"ב). בנוסף לכך, רשאי מנהל מס שבח להתעלם מהתמורה החוזית (במקרים מסוימים), ולהטיל מס על רווח מדומה.

* במקרים רבים, ככל שמדובר בנכסי מקרקעין "מניבים", שנרכשו לפני שנות השמונים, הסכום המותר בניכוי בשל פחת הינו מגוחך. למרות זאת, מוטל מס שבח מלא על "הרווח הריאלי" (ההיפותטי), לעת מימוש הנכס, כאילו הותר לנישום ניכוי פחת בסכומים ריאליים.

* הכנסה מעיסקת אקראי במקרקעין (בעל אופי מסחרי) חייבת במס מלא, ואילו הפסד מאותו מקור איננו ניתן (ככל הנראה) לקיזוז, גם אם המדובר באותו נישום עצמו.

* מוכר זכויות ב"איגוד מקרקעין" עלול להיקלע לסיטואציה "קפקאית", בה יושת עליו תשלום מס שבח (בשל עליית ערך היפותטית בשווי המקרקעין), בשעה שבפועל ספג הפסד - ללא עוררין - בעיסקה הרלוונטית.