בעל מעביר מחצית מזכויותיו בנכס, אותו רכש לפני הנישואין - ע"ש אשתו. לאחר מכן
בני הזוג נפרדים. הבעל טוען, שההעברה היתה על תנאי שהאשה תמשיך לחיות אתו.
ביהמ"ש דוחה טענה זו וקובע, שיש צורך לציין תנאי זה מפורשות בשעת המתנה, ואם
לא עשו כן - דין הטענה להידחות.
פלוני (להלן: "התובע") ואלמונית (להלן: "הנתבעת") נישאו זה לזה בשנת 1979,
ומהנישואין נולדו להם 3 ילדים. כשנה לפני הנישואין, רכש התובע נכס מקרקעין
בשטח כ-600 מ"ר עליו בנוי בית בשטח של כ-70 מ"ר (להלן: "הבית").
ביום 12.12.84 חתמו הצדדים על תצהירים הדדיים, לפיהם העביר התובע ע"ש הנתבעת
מחצית מהזכויות בנכס ללא תמורה. ביום 30.6.86 חתמו הצדדים על שטרי העברת זכות
שכירות, והעברת הזכות הסתיימה ברישום בלשכת רישום המקרקעין.
התובע הגיש לבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב תובענה למתן פס"ד הצהרתי, ולפיו
כל הזכויות בבית שייכות לו, וכי הזכויות אשר נרשמו ע"ש אשתו בטלות.
לטענת התובע, בשנת 1986 נאלץ ליטול משכנתא, לאחר לחצים שהופעלו עליו מצד הנתבעת,
ולצורך זירוז קצב בניית ושיפוץ הבית. בבואו ליטול את המשכנתא נאמר לו, כי תנאי
לקבלתה הינו רישום הדירה גם על שם הנתבעת, בנוסף לרישום על שמו.
לטענתו, בהעבירו את מחצית מהזכויות עשה זאת מתוך אמונה ותקווה, כי הנתבעת תמלא
חובותיה כלפיו כאשה לבעלה. לטענת התובע, זמן קצר לאחר העברת הזכויות ע"ש הנתבעת,
שינתה הנתבעת את יחסה לתובע ואת התנהגותה כלפיו וטענה בפניו, כי אינה מעוניינת
להמשיך לחיות עמו, ואף ביצעה הפלה שלא בידיעתו והסכמתו, בטענה כי אינה חפצה
בילדים משותפים נוספים. כיום מצויים הצדדים בעיצומו של סכסוך ופניהם לגירושין.
התובע טוען, על כן, כי ההסכם הינו הסכם למראית עין, לנוכח העובדה כי הוא לא
התכוון להעביר הזכויות בנכס לנתבעת, אלא שההעברה היוותה אמצעי לצורך קבלת המשכנתא,
וכי לכן ההסכם הינו בטל מעיקרו. לחילופין טוען התובע, כי באם יקבע ביהמ"ש כי
המדובר במתנה, דינה של המתנה להתבטל, בשל טעות המסכלת את מטרת התובע וכוונתו
בהענקתה - כי הנתבעת תמלא חובותיה כלפי התובע וכי הבית ישמש את הצדדים ואת
ילדיהם לשם ניהול חיי משפחה משותפים.
לטענת התובע, רצונה של הנתבעת בפירוק המשפחה מהווה סיכול המטרה לשמח ניתנה
המתנה ולפיכך, יש לבטל את ההסכם/המתנה שניתנו לתובעת כסעד מן היושר ומן הצדק.
השופטת פלאוט, אשר דנה בתובענה, בוחנת תחילה את דיני המתנה הרלבנטיים.
כאשר המתנה היא מקרקעין, מסתיימת ההקנייה עם הרישום בלשכת רישום המקרקעין.
בענייננו, פעולת המתנה נסתיימה, שכן העיסקה - במסגרתה הועברה ע"ש הנתבעת מחצית
מהזכויות בבית - נגמרה ברישום.
מדובר בתביעה לביטול מתנה אשר נסתיימה ברישום. התובע טוען כי המדובר בחוזה
למראית עין, ולכן - ובהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) - הינו בטל. כדי
להוכיח כי המדובר בחוזה למראית, יש להראות את כוונת שני הצדדים שלא להתקשר
בחוזה, אותו ניסחו בכתב. דהיינו, כי קיים שוני בין כוונתם האמיתית לבין זו
שהצהירו עליה בחוזה כתוב. ראה לעניין זה גבריאל שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה,
עמ' 169:
"הכוונה המועדפת היא כוונתם של שני הצדדים, ולא כוונת אחד מהם. מצב משפטי שבו
מתכוון צד אחד להתקשר בחוזה, ואילו הצד השני אינו מתכוון להתקשר בו, אלא רק
מצהיר על רצונו להתקשר - אינו מוסדר בסעיף 13. סעיף זה מסדיר מצב שבו קיים
ניגוד בין כוונת שני הצדדים לבין הצהרת שניהם. אולם כאשר קיים ניגוד בין כוונתו
לבין הצהרתו של צד אחד בלבד, חלות ההוראות הכלליות של החוק".
בענייננו, לא הוכיח התובע כי הוא והנתבעת יחדיו התכוונו להסכם אחר. יתרה מכך,
העברת הזכויות כבר בוצעה. דהיינו, לא זאת בלבד שהתובע והנתבעת חתמו על הסכם
מפורש, אלא שפעלו על פיו ובצעוהו במלואו, משמע: הזכויות נרשמו על שם הנתבעת.
מהאמור לעיל עולה, כי על טענה זו, בדבר היות החוזה חוזה למראית עין - להדחות.
מכאן פונה השופטת פלאוט לטענתו השניה של התובע, ולפיה ההעברה נעשתה כשבצדה
תנאי, והוא המשך קיום החיים המשותפים של הצדדים ושימוש הבית לבני המשפחה.
אמנם, קיומו של תנאי מפסיק יביא את חוזה המתנה לידי סיומו (ר' סעיף 27(א) לחוק
החוזים). ואו אז, תינתן לתובע זכות להשבה. ואולם, לא הוכח כי התובע התנה את
המתנה בתנאי כלשהו, וחזקה עליו כי לו היתה כוונתו להתנותה, הרי שהיה מעלה זאת
על הכתב בעת עריכת תצהירי המתנה. הנה כי כן, טענתו בע"פ של התובע סותרת מסמך
בכתב. עוד ראה לעניין זה ע"א 343/87 פרי נ' פרי, מד (2) 154, שם נפסק:
"מי שמבקש להתנות מתנה בתנאי מפסיק או מי שמבקש להצמיד חיוב למתנה אשר אותה
העניק, צריך לעשות זאת בצורה ברורה הניתנת לזיהוי... בהיעדר ראיות - אין מקום
לטעון לקיומו של תנאי ואין ליצור חיוב שלא גובש מעיקרו בעת מתן המתנה. ההנחה
היא שמתנה שהוקנתה היא סופית ובלתי הדירה, והעובדה שתקוות לעתיד מתבדות, אינה
כשלעצמה, עילה לראייתה של מתנה כבטלה". ובהמשך: "אין באירוע של משבר בחיי הנישואין
כדי לגלגל אחורה כל שנעשה וניתן, וכדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין
לבטלות".
יצוין, כי אם בין המדובר במתנה ובין אם לאו, "כבר נקבע כי לאשם היחסי בפירוק
הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות קניין
שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה, האשם היחיד בפירוק השיתוף". (ראה
ר"ע 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן פ"ד מג(3) 205, עמ' 208-209).
הכלל שנקבע בפסיקה - קובעת השופטת פלאוט - הינו, כי מתנה שניתנה לבן זוג, דינה
כמתנה רגילה, ואין בהתנהגות בן הזוג מקבל המתנה, או בשינויים בהתנהגותו, כדי
לבטל את המתנה. ר' לעניין זה פס"ד זיסרמן, שם נפסק: "הסקתו של תנאי מפסיק מכללא
במתנה בין בני זוג היתה הופכת כמעט כל המתנה להדירה, וזאת בניגוד מוחלט לאמור
בחוק המתנה תשכ"ח-1968".
האם ניתן לבטל את העיסקה מכח דיני הטעות? השופטת פלאוט משיבה כל כך בשלילה.
שכן, בקיומו של משבר בחיי הנישואין, המביא לקיצם, לאחר שחלף יותר מעשור ממועד
הקניית המתנה, אין כדי להעיד על טעות היורדת לשורש העיסקה, המצדיקה את ביטולה.
טוען התובע, כי יש לבטל את ההסכם בגין טעות המסכלת את מטרתו, שכן כוונתו במתנה
זו לנתבעת היתה, כי תמלא אחר חובותיה כלפיו כרעייתו, וכי הבית ישמש את הצדדים
וילדיהם לשם ובמשך ניהול חיי המשפחה המשותפים. אם כן, טעות התובע היתה, לפי
טענתו, ההנחה המוטעית בדבר המשכיות עתידית של יחסיהם.
דינה של טענה זו, אף היא, להידחות. על פי ההלכה, "אמונה לגבי העתיד איננה בגדר
טעות אלא תוחלת שנכזבה או תקווה שנתבדתה. התבדותה של אמונה זו איננה טעות בגדר
סעיף 14, אלא ציפייה שנכזבה. הדין מבחין בין טעות, המתייחסת למצב העובדתי או
המשפטי הקיים בעת כריתת החוזה, לבין אמונה מוטעית המתייחסת לעתיד..."
לפיכך, טענתו זו של התובע, בדבר קיום המשך חיי הנישואין לצורך הקניית המתנה,
וקיומה של טעות בהקשר זה, אינה יכולה לעמוד.
התוצאה הסופית: התובענה נדחית.
תמ"ש 411204/96, בית המשפט לענייני משפחה בת"א, השופטת: ו. פלאוט.
בשם התובע: עו"ד שטרצר.
בשם הנתבעת: עו"ד דחבש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
