השבוע נחגג "שבוע האהבה לטבע, למים ולסביבה". ראש הממשלה אריאל שרון פתח את ישיבת הממשלה במילים: "אני רואה חשיבות גדולה בחינוך הדור הצעיר לאהבת הארץ והטבע ולהגנה על יופיה ועל נופיה". מילים יפות ואף נאות, כמעט שירה, אולם דו"ח מתומצת וחלקי על מצב הסביבה בישראל מראה שהמונח "איכות סביבה" דומה יותר ויותר למונח "שלום", מדברים ומדברים והמצב רק הולך ומחמיר.
הקרקע ומאגרי המים מזוהמים ממקורות תעשייתיים, מתחנות דלק עם מכלים דולפים, מחומרי הדברה הנשפכים לקרקע ולנחלים. חומרים מסוכנים, המאיימים על בריאות האדם וסביבתו, מציפים כל חלקה.
כמה דוגמאות: האוויר מזוהם. 80% מזיהום האוויר נובע ממקורות ניידים, בעיקר תחבורה. התקנת מסננים וממירים במנועי דיזל, כמו גם ממירים קתליטיים יעילים, תחסל חלק ניכר ממנו. נדרשת תקנה המחייבת מבחן שנתי לכל ממיר, והחלפתו במועד. אתר רמת חובב, מוקד הזיהום הארצי בנגב, משפיע על מכלול שימושי הקרקע. בשורה לאומה: דווקא באזור הזה מבקשת מערכת הביטחון להקים את "עיר הבה"דים", בסיסי ההדרכה הצה"ליים. הגז הטבעי כבר כאן, אבל חברת החשמל, מטעמיה היא, לא מוותרת על עוד תחנת כוח פחמית. זהו מוקד עתיר השקעות, כ-2 מיליארד דולר, עתיר שטחי חוף ורב זיהום אוויר. הפסולת לא ממוחזרת. דווקא עתה, כשמחירי חומרי הגלם (פלסטיק, מתכות, ברזל, אלומיניום, נייר ועוד) עולה, זה הזמן לעודד את תעשיות המחזור. זה הזמן ליזום מהלכים לעידוד הציבור והרשויות המקומיות לשימושים בפסולת. תעשיית המחזור גם תספק תעסוקה, ובעיקר תהיה בה השפעה רצינית לצמצום כמויות הפסולת ותעשיית ההטמנה.
ותוך כך מתחסלים השטחים הפתוחים. רוב יזמויות הנדל"ן בקרקע חקלאית הן מיותרות. הפיכת הריאות הירוקות ל"אלבישך שלמת בטון ומלט" מסוכנת ביותר.
על התפלת מי-ים מדברים הרבה, עושים פחות. על התפלת מים מליחים והשבחת מי שפכים ליעדים חקלאיים, אפילו הדיבורים פחתו. החקלאות ממשיכה לבזבז מים באיכות של מי שתייה. יישובים רבים במרכזי הביקוש, סביון וכפר שמריהו למשל, עדיין רשומים כיישובים חקלאיים. לפיכך הדשא, הבריכה וגני השושנים מושקים במי שתייה, במחירים חקלאיים זעירים.
מול זיהום הקרקע, האוויר ומקורות המים, מנהל המשרד לאיכות הסביבה בראשות השרה יהודית נאות מלחמת מאסף. נכון, יש הצלחות, יש איזושהי מודעות המתחזקת כתוצאה מפעילות ארגוני הסביבה, אבל מול כל זה עומדת מערכת חקיקה ואכיפה בעייתית ביותר.
המשרד התגאה והודיע: "עלייה של 33% במספר תיקי החקירה שנפתחו נגד 'עברייני סביבה' בשנת 2003 על ידי המשטרה הירוקה שבמשרד לאיכות הסביבה". מסתבר שנפתחו 370 תיקי חקירה נגד רשויות מוניציפליות, תאגידים, חברות עסקיות, בעלי עסקים ואנשים פרטיים, החשודים בעבירות על חוקי איכות הסביבה (חוק שמירת הניקיון, חוק רישוי עסקים, חוק מניעת מפגעים, חוק המים, חוק הדרכים שילוט, תקנות למניעת מפגעי זיהום אוויר וריח בלתי סבירים). מספר התיקים ב-2003 גדל ב-33% ממספר התיקים שנפתחו ב-2002 (277) שהיה כפול מזה של שנת 2001 (182). אולי שמחה, אבל שמחת-עניים: המשטרה הירוקה צנועה בגודלה וביכולות הפריסה שלה; והדרך מפתיחת תיק חקירה ועד לעונש אמיתי ומרתיע ארוכה.
"כ-98% מהתיקים בהם ניתן פסק דין בבתי המשפט ב-2003 כתוצאה מתביעות המשרד לאיכות הסביבה הסתיימו בהרשעה". זהו ממצא נוסף של המשרד: מתוך 116 תיקים, בהם ניתנו פסקי דין בשנה שעברה, 113 הסתיימו בהרשעה ורק 3 בזיכוי. אכן, הצלחה אמיתית המעידה על רצינות העבודה במשרד. אבל זו הצלחה סטטיסטית. מתברר כי סך הקנסות שהוטלו על אותם 113 תיקים הוא רק 6.5 מיליון שקל (ב-2002 היה סך הקנסות 2.7 מיליון שקל). הקנס לתיק, בממוצע, הוא אם כך 56,000 שקל. עונש עלוב לעבירות זיהום מים, זיהום נחלים, זיהום חופים, פסולת, חומרים מסוכנים, איכות אוויר, אסבסט, הדברה ועוד מיני מזיקין.
איזה מנהל או בעל עסק יירתע, כשהאיום עליו הוא כמה עשרות אלפי שקלים, שבכל מקרה לא יוצאו מכיסו? כי מתברר שהפרקליטות ובתי המשפט מעדיפים לסיים כמה שיותר תיקי איכות סביבה בעסקות טיעון, בהן בעל העסק אינו מודה באשמה, ואילו העסק עצמו או הרשות המקומית מודים בה ועליהם חל הקנס. בקיצור, אם משתלם לזהם, אז למה לא להמשיך לזהם? ?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
