נתוני שיווק המלט והתחלות הבנייה מורים: יש שפע של מועסקים מיותרים

שיווק המלט הוא אינדיקטור לא רע. ישראל לא חזרה לבנייה באבן או בלבני טיט, וגם לא עברה לבנייה המבוססת על שלדי פלדה. המידע החודשי האחרון מספר, שהיקף שיווק המלט ירד משיא של 6.26 מיליון טונות ב-1995 ל-3.39 מיליון טונות ב-2003. הירידה נמשכה בארבעת החודשים הראשונים של 2004, כאשר שיווק המלט הסתכם ב-1.12 מיליון טונות. בינואר השנה שווקו 265 אלף טונות מלט לעומת 326 אלף בדצמבר האחרון.

הירידה בשיווק המלט מקבילה לירידה בהיקף הבנייה. התחלות הבנייה ב-1995 היו 13.6 מיליון מטרים רבועים, למגורים וליעדים אחרים. התחלות הבנייה ב-2003 היו 6.5 מיליון מ"ר. בשלושת החודשים הראשונים של השנה השוטפת הוחל בבניית 1.58 מיליון מ"ר לעומת 1.65 מיליון מ"ר ברבעון הראשון של 2003. ובסיכום, בתקופה שבה ירד שיווק המלט ב-46% ירד היקף הבנייה ב-52%.

ובתעסוקה? אין מנוס מן המסקנה הבאה, שאולי לא יאהבו בהתאחדות הקבלנים: בענף הבנייה יש שפע מועסקים מיותרים. ב-1995, בעקבות גל העלייה הגדול, הועסקו בענף 227,600 עובדים וממוצע התפוקה למועסק היה 60 מטרים רבועים, ממש כמו שהיה בעבר הרחוק, כשבאתרי הבנייה עבדו רק ישראלים, רובם יהודים. אלא שהענף ראה כי טוב וקלט יזמים שאינם יעילים במיוחד. היקפי הבנייה בשלוש השנים שאחרי 1995 החלו לרדת, אבל מספר המועסקים המשיך לעלות. השיא בתעסוקה היה ב-1997, כאשר עבדו בענף 256,700 ובנו 11.27 מיליון מ"ר שהם - בממוצע פשטני - 44 מ"ר למועסק.

וראה זה פלא, בשנים הבאות ירד היקף הפעילות וגם המחירים ירדו. גדלו רק החובות וההפסדים. ואף על פי כן, הירידה בתעסוקה לא שיקפה את הירידה בהיקף הבנייה או בשיווק המלט.

עניין שיווק המלט מחייב הבהרה מסוימת, מאחר שהמלט נדרש לא רק בענף הבנייה אלא גם בענף הסלילה. אמנם, בניגוד לנאמר בשיר הישן, כבישי בטון בחול - לא נמתח. אבל גשרים ומחלפים בונים מבטון המבוסס על מלט. אלא שהירידה בשיווק המלט משקפת בשנים האחרונות גם ירידה בענף הסלילה, שהיה גם הוא בשיאו ב-1995, לפני שנרצח ראש הממשלה יצחק רבין, שהבין את הצורך בתשתיות. במילים אחרות, אפילו אם קביעת התפוקה הממוצעת על-ידי חלוקת המטרז' הנבנה במספר המועסקים פשטנית במקצת, אין היא סותרת את המגמה.

על כל פנים, התפוקה הממוצעת למועסק ירדה בשנת 2003 ל-32 מטרים רבועים, בעוד מספר המועסקים היה עדיין 204,300 איש. כאמור, יש מקום לחשוב, שהגאות באמצע שנות התשעים הכניסה לענף הרבה קבלנים שאינם ראויים לשמם ואינם מסוגלים לעבוד ביעילות. יתר על כן, יש מקום לחשוב, שהאבטלה הסמויה בלטה לא רק באתרי הבנייה עצמם אלא גם - ואולי בעיקר - במשרדי הניהול, התכנון והשיווק.

הלהיטות להשתטות בלטה כידוע לא רק בתעסוקה. גם הצימאון לאשראי חסר כיסוי לא ידע רוויה במחצית השנייה של שנות התשעים, אחרי שהביקוש לתוצרת הענף הגיע לשיאו. ובכל זאת, מפליאה היא היכולת של הענף להוריד לחצי את היקף הפעילות ואת צריכת המלט, בין שנת השיא לשנה האחרונה, אבל להסתפק בירידה של 20% בלבד בתעסוקה.

כבר דובר הרבה, גם במדור זה, על הצורך והיכולת להגדיל את העסקת הישראלים באתרי הבנייה, תוך צמצום מספר העובדים הזרים. מבחינה זו, מעניין מאוד לברר היכן בדיוק נקלטו 11,100 ישראלים, שהעלו את העסקת הישראלים בבנייה מ-118,700 ב-2002 ל-129,800 כיום. יש לקוות שהם באמת החליפו זרים, כפי שמלמדים אולי נתוני האגף למידע של משרד הבינוי והשיכון.

נתונים אלה מצביעים על ירידת מספר הזרים מ-74,600 ב-2002 ל-49,600 היום. אמנם, חלק מ-25,000 הזרים שעזבו הוחלף בפלשתינאים, שמספרם בענף הבנייה גדל ב-5,500, כלומר מ-14,000 ל-19,500. אבל יתכן שבאמת נקלטו גם אלפי ישראלים באתרי הבנייה. יחד עם זאת, יש מקום לחשש, שאם לא יימצא מימון חדש לסלילת כבישים, להקמת גשרים ומחלפים, לבניית בתי-ספר ובתי-סוהר - ענף הבנייה ייאלץ לצמצם את האבטלה הסמויה הקיימת כנראה עדיין בתחומי הניהול, התכנון והשיווק.

אמנם, יתכן שנתוני התעסוקה בתחומים אלה משקפים במידה מסויימת את העבודה של חברות ישראליות בחו"ל. ייצוא שירותים בדרך זו היא דבר רצוי מכל הבחינות. אבל ספק אם יש בהעסקת מנהלים, מהנדסים, אדריכלים, חשבים ופקידים ישראליים בפרויקטים המבוצעים בחו"ל, כדי לפתור את הבעיות שתיווצרנה במשרדי הקבלנים וחברות הבנייה - אם לא באתרי הבנייה המתפנים מזרים - נוכח הביקוש המתון למגורים, הביקוש הדל למבני עסקים והצמצום בעבודות תשתית למיניהן.

במילים אחרות, מאחר שהממשלה אינה מתכוונת להגדיל את תקציבי הפיתוח בתחומים השונים שיש בהם פיגור לעומת הרצוי, קשה לצפות שענף הבנייה יתרום הרבה לצמיחה ולתעסוקה בעתיד הנראה לעין.