פרופ' אביה ספיבק, לשעבר המשנה לנגיד בנק ישראל, הוא אדם רציני. בשל העובדה הזאת, כנראה, הוא התבקש על-ידי תאגידי כוח-האדם בענף הבנייה להכין עבודה שתנתח את מדיניות העסקת העובדים הזרים בענף, תוך שיתוף-פעולה עם התאחדות הקבלנים.
כאדם רציני, ספיבק בטח ידע שהתאגידים והקבלנים ישמחו לראות מסקנות מנוגדות להחלטת הממשלה, שיישומה אמור להביא לצמצום דרמטי במספר הזרים בענף כבר ביולי הקרוב. ואכן, ספיבק כתב דו"ח רציני מאוד, לשביעות רצונם של הקבלנים. הוא אף ביקר בחריפות את תמיכתו הנלהבת של בנק ישראל בצמצום העובדים הזרים, וכשהביקורת הזו מגיעה מבכיר לשעבר בבנק המרכזי, זה בכלל רציני מאוד.
העבודה של ספיבק מתיימרת להציג לראשונה "עבודת שטח", כזו שיודעת להבדיל למשל בין מה שמכונה "עבודות רטובות" כמו יציקות בטון, רצפות וטיח, לבין העבודות היבשות כמו חשמל, מיזוג אוויר ועוד.
עבודת השטח שעשה ספיבק אמורה להציג את העבודות של בנק ישראל, ובכללן זו של המשנה לנגיד פרופ' צבי אקשטיין, ככאלה המבוססות על גרפים קרים ששורטטו במשרדים ממוזגים. אבל למרות כל המאמצים של ספיבק להציג עבודת עומק המבוססת על המציאות האותנטית לכאורה של ענף הבנייה, יש בעבודה שלו נעלם אחד גדול: פוטנציאל העסקת העובדים במגזר הערבי-ישראלי.
ספיבק מאריך במילים על היהודים בישראל שלא מוכנים לעבוד בבניין ויהי מה; וגם על הפלסטינים שחייבים לחזור מוקדם לשטחים בגלל המחסומים, אבל כאשר הוא עוסק בערביי ישראל הוא ממעט במילים, וקובע בצורה נחרצת למדי שמספרם של ערביי ישראל המועסקים כיום בבניין (20 אלף) הוא קשיח, וכי כל גידול במצבת העובדים בענף יתאפשר אך ורק על ידי עובדים שיגיעו "מחוץ למאגר העובדים הישראלים המקומי".
ספיבק טוען, למשל, שהערבים הישראליים והבדווים, שמגיעים בעיקר מצפון הארץ ומדרומה, לא מוכנים לעבוד במרכז הארץ - שם מועסקים עיקר העובדים הזרים כיום. ההסבר האקדמי שהוא מספק פשטני למדי: לא נוח להם לנסוע שעה וחצי כל יום. האם הקבלנים במרכז הארץ מוכנים לממן הסעות לערביי ישראל כדי שיגיעו למרכז? ספיבק לא נתן על כך את הדעת בעבודתו. אם הוא היה מדבר עם אסף אדיב מעמותת מען, הוא היה מגלה שערביי ישראל מוכנים לעבוד במרכז, ועוד איך מוכנים.
אדיב מספר על 150 עובדים ערבים מהצפון שהועסקו בבניית קניון גבעתיים, ועל קבוצות עובדים אחרות שהועסקו בפרויקטים בת"א. הם אפילו ניאותו ללון באכסניית נוער בת"א, לצורך העניין. אפילו בבניית אחד המפעלים של אינטל בקריית גת הועסקו עובדים ערבים מהצפון שהופיעו ברשימות העובדים של עמותת מען. רק תבקשו מהעמותה הזאת שמות של עובדים ותאפשרו את התנאים להעסקתם - זה מה שהם מבקשים. ספיבק לא ביקש.
המשכורת מכובדת, השעות ממש לא
ספיבק כותב כי "נהוג לטעון" שהעובדים שמגיעים מסין משלמים לחברות כוח אדם בחו"ל ובארץ דמי תיווך בגובה 10-20 אלף דולר. מה היה לו לומר על כך בעבודתו הרצינית? "לא עסקנו בנושא. בכל מקרה מדובר בתופעה שככל שהיא קיימת היא בלתי חוקית, והממשלה לא השכילה לטפל בה". לא עסקתם בנושא? הרי דמי התיווך האלה הם מהסיבות העיקריות להעדפת העובדים מסין. הם חייבים לעבוד מסביב לשעון כדי שיוכלו לכסות את ההלוואות שנטלו כדי לשלם לספסרי כוח האדם בארץ ובחו"ל, וגם לצאת עם רווח בסוף. כך, הקבלנים מרוויחים יותר שעות עבודה מאלה הנהוגות בקרב ערביי ישראל והפלסטינים, ותאגידי כוח האדם מרוויחים פעמיים - גם מהנגזרת של שעות העבודה וגם מדמי התיווך.
תאגידי כוח האדם שלחו לנו כמה תלושי שכר של עובדים זרים בענף כדי שניווכח עד כמה שכרם גבוה יחסית. ואכן, השכר בתלושים שקיבלנו מכובד, 7-10 אלף שקל ברוטו בחודש. אלא מה? כשבוחנים את היקף שעות העבודה מתגלה התמונה הגדולה. כך, אחד העובדים הועסק בחודש ינואר לא פחות מ-263 שעות - 52 שעות יותר מהנוהג שנקבע בשנת 2005 בין המדינה לקבלנים ו-77 שעות יותר מהיקף משרה מלאה של עובד ישראלי.
את האמת על העדפת העובדים הזרים לא שמענו מפרופ' ספיבק, אלא מאלדד ניצן, יו"ר התאחדות תאגידי כוח האדם בענף הבנייה. הוא מספר, ובצדק, שהחברה הערבית עוברת תהליך דומה לזה של החברה היהודית - הצעירים מעדיפים לרכוש השכלה גבוהה ולהימנע מ"עבודות שחורות".
אבל ההסבר הכן יותר טמון במשפט הבא שלו: "ערבים-ישראלים עובדים 8 שעות ביום ולא נשארים יותר. יש להם את הקטע הזה שהם רוצים לחזור למשפחה. הזרים לעומת זאת גרים באתר או לידו". הבנתם את זה? מי צריך משפחה כשיש סינים.