מי מהמוסדיים מעדיף בימים אלה להמר על שוקי ההון בחו"ל?

לאורך שנים דובר על כך שמנהלי ההשקעות בשוק המוסדי מתכנסים לניהול תיקי השקעה דומים. תיקים שנבדלים זה מזה בניואנסים, עם הקצאת אפיקי ההשקעה דומה, מחשש להיתפס לבד עם המכנסיים למטה בתחרות השיווקית על מי השיג את התשואה הגבוהה יותר.

כעת, בימים של נבואות אימים אפרופו המצב הגיאופוליטי, אנו בוחנים מי מהמוסדיים הגדולים מעדיף בימים האלה להשליך את יהבו על שוקי ההון מעבר לים (מגדל) בחיפוש אחר התשואה העתידית, מי דווקא מאמין במניות (מגדל ואחריה כלל ביטוח), מי בוחר במתן אשראי עסקי (הראל ואחריה פסגות והפניקס), ומי מוכן לנהל תיק עם סחירות נמוכה (מנורה במבטחים החדשה ואחריה הראל).

יותר בינלאומיים מאשר בעבר

בשנים האחרונות מורגשת מגמה ברורה בשוק המוסדי, של גידול הרכיב הבינלאומי בחיסכון הציבור לטווח הארוך, ולא רק בקרב הגופים המוסדיים המגה-גדולים. אם בעבר המוסדיים השקיעו בעיקר בישראל, הרי שגם כיום יש Home Bias|משמעותי, אבל קצת פחות.

הקבוצה הכי בינלאומית מקרב הגופים המוסדיים הגדולים היא מגדל, שבולטת עם שיעור השקעות גבוה בחו"ל בשני תיקיה הגדולים ביותר: בפוליסות המשתתפות ברווחים (קרן י') ובקרן הפנסיה מקפת החדשה, עם שיעור השקעות בחו"ל של 42% ו-29%, בהתאמה. יחד עם מגדל נציין גם את אלטשולר שחם, שמשקיעה בחשיפה לחו"ל ולמט"ח כ-33% מנכסי קופת התגמולים הגדולה שלה.

יתר הגופים המוסדיים הגדולים מנהלים מעבר לים כ-23%-27% מהנכסים. בהקשר זה נציין את בית ההשקעות ילין לפידות, שבקופת הגמל כללי שלו רק כ-5.7% מהנכסים מושקעים בחו"ל או בחשיפה למט"ח. עם זאת, מדובר בעלייה בכל הקשור לילין לפידות, שם הופנו בשנתיים שקדמו רק כ-3.3% מהנכסים אל מעבר לים.

לא מקדשים את הסחירות

תיקי החיסכון לטווח ארוך יכולים לכלול שיעור די גבוה של נכסים לא סחירים, שבתמורה למחיר חוסר הנזילות עשויים לספק עוגן תשואה שאינו קשור באופן ישיר ומיידי לשוקי ההון. ואולם, לצד התנודתיות היחסית נמוכה ברכיב השקעה זה, יש לו מחיר שעלול לבוא לידי ביטוי בחוסר יכולת לממש את ההשקעות בזמן אמת, על אחת כמה וכמה במחירים "ראויים".

באופן לא מפתיע, פסגות גדיש כללי, קופת התגמולים הגדולה בשוק, היא גם הגוף הנזיל ביותר, כששיעור הנכסים הלא סחירים אצלה הוא הנמוך ביותר מקרב המוסדיים הגדולים. מדובר ב-17%, לעומת ממוצע של 39% בקרנות הפנסיה החדשות המקיפות הגדולות ותיקי הפוליסות המשתתפות ברווחים הגדולים בשוק. להערכתנו לא מדובר במדיניות השקעות כה שונה ממניעים עקרוניים, אלא בתוצאה מכך שרוב כספי הקופה נזילים וניתנים למשיכה בכל רגע נתון, וזאת במקביל לכך ששוק הגמל תחרותי ומאופיין בהעברות ניכרות מקופה אחת לאחרת.

בניגוד לכספי הגמל, כספי הביטוח והפנסיה נהנים מניוד נמוך ומהיעדר תופעות פדיון מוקדם של הכספים, כך שמנהלי הכספים הללו מרשים לעצמם שיעור גבוה משמעותית של השקעות לא סחירות. כך, כלל ביטוח נוקטת סחירות יחסית גבוהה בתיקיה (רק 28% בתיק המשתתף ברווחים שלה אינו סחיר) בעוד שמנורה מבטחים מחזיקה בתיק הכי פחות סחיר במבטחים החדשה: 53% מנכסיה לא סחירים.

ששת תיקי החיסכון לטווח ארוך הגדולים ביותר בשוק מנהלים יחדיו כ-153 מיליארד שקל, שהם כ-38% מסך הנכסים המנוהלים בשוק החיסכון לטווח ארוך של הפנסיה הצוברת. מבדיקת "גלובס" עולה, שגופים אלה מפנים למניות, לקרנות נאמנות ולתעודות סל (מנייתיות) בין רבע לשליש מהתיק שלהם. החשיפה המנייתית הגדולה ביותר נרשמת אצל מגדל, כשמהצד השני בולטות הפוליסות המשתתפות ברווחים של הראל.

שליש במניות, רבע בחוב קונצרני

ואולם, לצד ההשקעה בהון החברות העסקיות, תיקי המוסדיים חשופים לחברות הללו בעוד כרבע מסך התיק שלהן. זאת באמצעות רכיב החוב העסקי. בשקלול האג"ח הקונצרניות הסחירות והלא סחירות עולה שתיק החיסכון עם החשיפה הגדולה ביותר לאג"ח הקונצרניות הוא של הראל, שמזרימה לאפיקים אלה כמעט 31 אגורות מכל שקל שהיא מנהלת. אחריה ניצבות, בסדר יורד, פסגות, הפניקס וכלל ביטוח, כשמהצד השני נמצאים שני התיקים הגדולים ביותר בשוק המקומי: הפוליסות המשתתפות של מגדל (שבהן מנוהלים כ-40 מיליארד שקל) ומבטחים החדשה (המנהלת כ-38 מיליארד שקל), שאמנם מנווטות לאפיק זה את הסכום השקלי הגבוה ביותר, אך מבחינת שיעור יחסי הן מסתפקות בהכי מעט (כחמישית מסך התיק).

לסיום נציין, כי בעוד שההשקעה במניות ובאג"ח קונצרניות סחירות ולא סחירות תלויה בנסיבות נקודתיות (כמו גם עליות או ירידות שערים זמניות) הרי שנראה שניתוב הכספים לחו"ל, ההולך ומתחזק, צפוי להמשיך במגמה זו, כאשר הגופים המוסדיים הגדולים גם מגלים בשנים האחרונות את אפיקי ההשקעה הלא-סחירים. אפיקים אלה, הם מקווים, יספקו מענה ליציבות בתשואות לאורך זמן, תוך הפחתת הקורלציה האדירה בין התשואות בתיקים לתוצאות מדדי הבורסה.

ואולם, בעוד שהיציאה לחו"ל כנראה רחוקה מלמצות את עצמה, נראה שמשקל הנכסים הלא-סחירים רחוק מלהתקבע על שיווי משקל משלו, והמוסדיים טרם הפנימו לגמרי כיצד יתייחסו לאפיק זה בטווח הארוך.