"בדצמבר 1990 התקשרתי עם החברה בהסכם רישיון, שהיה אמור להעניק לי תמלוגים של 2% מהמכירות. קיבלתי את נוסח ההסכם וחתמתי עליו כפי שהוא, ללא משא ומתן ומבלי שיוצגתי על-ידי עורך דין. למרות שהדבר לא נקבע בהסכם, אפשרתי לרוברט טאוב לרשום את הפטנטים המתייחסים להמצאות שלי על שם החברה - אוקטפארמה ולאחר מכן אומריקס. טאוב ואומריקס התנערו מהתחייבויותיהם כלפיי".
מאחורי הניסוח היבש הזה מסתתרת, ככל הנראה, התביעה האזרחית הגדולה ביותר שהוגשה אי-פעם לבית משפט בישראל. במרכזה עומדים פרופ' אורי מרטינוביץ, מנהל המרכז לחולי המופיליה בבית החולים שיבא בתל השומר, חברת אומריקס, המשווקת את ה"דבק הביולוגי" שהוא המציא, לטענתו, וההמצאה עצמה - מוצר מהפכני, מציל חיים, המיוצר מנוזל דם ומשמש לעצירת דימומים קשים ולקרישת דם, בעיקר במהלך ניתוחים מסוכנים.
התיאור המפורט לקוח מתוך תצהירו של מרטינוביץ, שהוגש בימים האחרונים לבית המשפט המחוזי בתל אביב, במסגרת תביעת הענק שמנהלת מדינת ישראל נגד חברת אומריקס ובעליה רוברט טאוב. התביעה הזו, בגובה דמיוני של 500 מיליון שקלים, הוגשה לבית המשפט ב-2009, כשנה לאחר שאומריקס עשתה אקזיט דמיוני אפילו יותר ונמכרה לענקית התרופות ג'ונסון אנד ג'ונסון תמורת 438 מיליון דולרים.
טענת המדינה פשוטה: אומריקס גנבה מהמדינה את זכויות הקניין הרוחני שלה כשהשתלטה על הפטנטים הקשורים בהמצאת ה"דבק הביולוגי" וקטפה את פירות ייצורו ושיווקו ברחבי העולם, תחילה תחת שם המותג "קוויקסיל", וכיום תחת השם "אוויסל". למה המדינה תובעת? כי הממציא האמיתי, לטענתה, הלא הוא פרופ' מרטינוביץ, עבד על הפיתוח בעודו משמש כחבר סגל בבית החולים שיבא, כלומר: עובד מדינה.
"התביעה מגוללת פרשייה חמורה של גזל זכויותיה של המדינה בטכנולוגיה פרמצבטית חשובה", כתב עו"ד ליעד וטשטיין, התובע מטעם המדינה, בכתב התביעה שהוגש ב-2009. "ניסיונם של אומריקס וטאוב להתכחש לכך שמרטינוביץ הוא ממציא הדבק הוא ניסיון מקומם לשכתב את ההיסטוריה".
לאחר הליכים מקדמיים שנמשכו שנים ארוכות, ובמסגרתם נאלצה אומריקס לחשוף מסמכים בעלי ערך רב לתביעתה של המדינה, הגיע המשפט לשלב ההוכחות - ולהגשת תצהירי התביעה, כולל זה של מרטינוביץ. מהתמונה שעולה מהם נראה כי בסיפור הזה אין מלאכים.
בעת שפרופ' מרטינוביץ חתם על הסכמי התמלוגים עם אומריקס, הוא ידע ככל הנראה שמשהו כאן לא בסדר. את התמורה שקיבל לאורך השנים, בסך 750 אלף דולרים, מכנה כיום המדינה "נזיד עדשים" וטוענת כי הוא פעל להסתיר ממנהליו ומהקולגות בבית החולים את מכירת הפטנט והזכויות בדבק הביולוגי. המדינה לא תבעה את מרטינוביץ ואין לה כל כוונה לעשות כן. במקום זאת היא חתמה עמו על הסכם שבמסגרתו התחייב לשתף פעולה במסגרת הליכי התביעה נגד אומריקס. בנוסף סוכם על חלוקה מחודשת של כספי התמלוגים: על-פי הוראות החשב הכללי, עובד בבית חולים ממשלתי המפתח "המצאת שירות", זכאי לקבל 35% מפירות המסחור של ההמצאה. בהסכם שנחתם עמו סוכם שמרטינוביץ יקבל 20% מכל סכום שיתקבל בתביעה, בקיזוז 750 אלף הדולרים שקיבל מאומריקס.
אומריקס עשתה שימוש בהסכם הזה כדי לרמוז שהמדינה "קנתה" את עדותו של מרטינוביץ, אולם בפרקליטות מציינים שמרטינוביץ נקלע למערבולת אישית ומקצועית במסגרת הקשר עם טאוב ואומריקס, וכי ברגע שהתוודה לראשונה על מעשיו ירדה מלבו מצוקה גדולה. ההסכם שנחתם עמו, הם טענו, היה במסגרת התנהלות הגונה כלפי עובד שהייתה לו תרומה מרכזית לפיתוח רפואי חשוב ביותר, ושנוצל באופן מחפיר על-ידי חברה עסקית במשך שנים.
השניים זיהו הזדמנות
מרטינוביץ הוא טיפוס מיוחד: בשל מומחיותו בטיפול במנותחים הסובלים מבעיות קרישת דם במהלך ניתוחים, הוא מתנדב זה שנים לטפל במקרי חירום של יולדות, נפגעי פעולות טרור, חיילים וקורבנות תאונות דרכים בבתי חולים ברחבי הארץ. באופן חריג העניקה לו המשטרה אישור להתקין סירנה ופנס צ'קלקה על גג מכוניתו, כדי שיוכל להגיע בדחיפות לחדרי הניתוח בבתי החולים.
הוא שירת בצבא שנים ארוכות והשתחרר בדרגת סגן-אלוף. בבית החולים שיבא הוא עובד משנת 1976. הוא התמחה במחלקות הפנימית וההמטולוגית והשתלם בנושא קרישת דם בלונדון.
ב-1986 מונה למנהל המרכז הארצי להמופיליה, ואט-אט רכש לעצמו שם ומעמד של אחד המומחים הגדולים בעולם בתחום קרישת דם.
טאוב, 65, הוא אזרחי בלגי, בן למשפחה יהודית שהיגרה לשם מהונגריה בשנות ה-30. לטענתו, המדינה עשתה שימוש לרעה בתקנות סדר הדין הפוטרות אותה מתשלום אגרת בית משפט, לצורך הגשת תביעת סרק בסכום מופרך, "דמיוני ומצוץ מן האצבע, ללא בדיקה מינימלית של העובדות".
למה הכוונה? לטענת ההגנה מרטינוביץ עצמו חתם על תצהירים שבהם הודה שאין לו כל תרומה להיבטים החדשניים של הפטנטים, וכי בדיקה שטחית של המדינה הייתה יכולה לגלות עובדה זו. בכל מקרה, נטען, לא מדובר ב"המצאת שירות" ולמדינה אין כל זכויות בעבודתו של מרטינוביץ. אלא שתצהירים של מרטינוביץ ועובדים נוספים בשיבא, שהוגשו כעת לשופט עמירם בנימיני, מספרים סיפור שונה במקצת.
אומריקס מאוגדת כיום כחברה בישראל, בבלגיה ובארצות הברית. קדמה לה חברת "אוקטפארמה", שייצרה מוצרי פלזמה ותרכיזי קרישה ששימשו גם את רופאי המרכז לחולי המופיליה בשיבא. הקשר העסקי בין מרטינוביץ לבין רוברט טאוב, מנכ"ל החברה ובעליה, נולד ב-1990. זה קרה לאחר שהחברה קיבלה אישור מבנק הדם בניו יורק להשתמש בטכנולוגיית טיהור ויראלי של משקע דם. הטכנולוגיה הזו הייתה דרושה למרטינוביץ כדי להשלים את פיתוח הדבק הביולוגי. שני הצדדים זיהו הזדמנות.
לפני שחתמו על ההסכם הראשון ביניהם ב-1990, הגיש מרטינוביץ לטאוב הצעת מחקר, המפרטת את הניסויים שבוצעו בהנחייתו ואת הניסיון הקליני שהצטבר עד אותו שלב. הוא גם הכין טבלה ובה רשימה של 57 ניתוחים שבוצעו בשיבא, שבהם נעשה שימוש בדבק. "פעילות המחקר והפיתוח שביצעתי לפיתוח המוצר נערכה בעיקר במתקני מרכז שיבא", כתב, או יותר נכון, התוודה, מרטינוביץ בתצהירו. "ההתקשרות המסחרית ביני לבין החברה לא דווחה להנהלת בית החולים, והפעילות בוצעה ללא הסדרת הזכויות ולעיתים אף על חשבון בית החולים".
במהלך שנות ה-90, במשך קרוב לעשור, היה מרטינוביץ שקוע כולו בפיתוח הדבק הביולוגי. הוא עבד מסביב לשעון ואסף חומרי מחקר בהיקף גדול, אך איש לא חשב לתעד את המסמכים בקפדנות יתרה. "מדובר בתהליך מורכב של ניסוי וטעייה שביצענו בניתוחים רבים בשיבא", אומר פרופ' עופר לוי, מנתח אורתופדי בכיר בשיבא. "מעת לעת נאמר לי על-ידי נציגי אומריקס ש'יהיה בסדר' ושאקבל חוזה שבו תוענק לי תמורה עבור עבודתי, אך מעולם לא ראיתי צל-צלו של חוזה".
אומריקס אף מינתה נציגה שתעקוב אחר הניסויים האלה ותרכז את תוצאותיהם - חנה שטרנברג שמה. המדינה מבקשת מבית המשפט לזמן את שטרנברג להעיד, אף שהיא סירבה להגיש תצהיר עדות מטעם התביעה. בהודעה שהגיש בא כוח המדינה, עו"ד וטשטיין, הוא סיפר שנפגש עם שטרנברג וכי בתחילה הסכימה לחתום על תצהיר, ואולם "בשלב מאוחר יותר חזרה בה, והתברר כי הטעם לסירוב הוא חששה מפגיעה בקשריה המסחריים עם החברה הנוכחית שבה מכהן טאוב כיו"ר מועצת המנהלים". שטרנברג, אומר עו"ד וטשטיין, "ציינה שהיא חוששת שאם תיתן תצהיר, טאוב יתנכל לה".
לוי ומרטינוביץ המשיכו לגבש פרוטוקולים לביצוע ניתוחים שונים, אך הופתעו לגלות, לטענתם, שאומריקס פועלת על מנת לשלול מהם את הקרדיט על ההמצאה. כך, נסע לוי לבקשת אנשי אומריקס לאוקספורד, כדי לפקח על ניתוח שבו אמור היה להיעשות שימוש בדבק הביולוגי לצורכי מאמר אקדמי, אולם "כשהגעתי נדהמתי לגלות שאין כל כוונה לציין את שמי או את שמו של פרופ' מרטינוביץ במאמר".
להסתיר את ההמצאה משיבא
ב-1997 קיבל המוצר אישור רגולטורי בישראל, ובהמשך זכה גם לסדרת אישורים באירופה, ולבסוף גם בארצות הברית. בשלב הזה מרטינוביץ ואומריקס כבר יודעים שיש בידיהם תרנגולת שמטילה ביצי זהב. לטענת התביעה מאחר שאומריקס וטאוב ידעו לאורך השנים שהטכנולוגיה שייכת בעצם למדינה, ולא למרטינוביץ שחתם על "הסכם נזיד העדשים", נעשו לאורך השנים מהלכים שמטרתם להסתיר מבית החולים שיבא את הליכי המסחור של הטכנולוגיה.
כך, הדיווחים שהועברו לוועדת הלסינקי, במסגרת האישורים לביצוע ניסויים קליניים, דיברו על כך שמדובר ביוזמה מקומית של רופא ללא מימון של חברה מסחרית.
בין המסמכים שהמדינה הגישה כעת לבית המשפט מצוי גם מסמך שבו רואה צוות התביעה "אקדח מעשן" - שבו שולח נציגו המסחרי של טאוב בישראל הנחיות לעורך הפטנטים של החברה בגרמניה למחוק מבקשת הפטנט ניסויים שבוצעו תוך שימוש בציוד המצוי רק בבית החולים שיבא.
בנוסף, נעשו שורה של מהלכים שמפרידים את מרטינוביץ מהמוצר. למשל, בשלב מסוים בוצעו ניסויים כדי לגלות אם הדבק הביולוגי יכול לסייע בהשרשת עוברים ברחם במסגרת הפריות מבחנה. בפטנט שנרשם באיחוד האירופי והמתייחס לטכנולוגיה הזו, נעדר שמו של מרטינוביץ כממציא ההליך המסייע להפריה. במקומו מופיע שמו של אפי ברנע, הנציג המסחרי של טאוב בישראל, אדם הנעדר כל השכלה מדעית.
יתר על כן, ב-1996 החתימה אומריקס את מרטינוביץ על הצהרה כוזבת, שלפיה הוא איננו הממציא של הטכנולוגיה ושל הפטנטים. מרטינוביץ, שנקלע למצוקה כספית, חתם על הסכם הלוואה עם טאוב על סך 170 אלף שקלים, ובמטרה להגן על עצמו מסכסוך עתידי עם שיבא, הוא דאג לקבל חוות דעת שלפיה המציא את הפטנט במהלך חופשת השחרור שלו מצה"ל, ב-1988.
"הופעלו עליי לחצים לחתום על מסמך ההצהרה בטענה שבעתיד 'אולי לא יהיה להם נוח' אם שמי יופיע כממציא על הפטנטים", כותב מרטינוביץ לבית המשפט. "החתימה הוצגה גם כתנאי לחוזה עמי המסדיר את התמורה שאקבל, ותוך השמעת איומים כי לא אקבל תמורה כלשהי אם לא אחתום על ההצהרה. חתמתי על המסמך מבלי לבדוק את אמיתות תוכנו, בהסתמך על הבטחותיו של טאוב כי בכל מקרה אזכה לתמורה הולמת עבור הפיתוח, וכי לא יהיה במסמך זה כדי לגרוע מזכויותיי לתמורה הולמת".
בשנת 2000 חתמו אומריקס ומרטינוביץ על הסכם שני, לאחר שטאוב התנער מהראשון. במקום 2% מהרווחים העתידיים, שהובטחו לו בהסכם הראשון, נדרש כעת מרטינוביץ להסכים לקבל סכום חד-פעמי של 750 אלף דולרים במספר תשלומים. מיילים בין טאוב למרטינוביץ מאותה תקופה מגלים כי טאוב ואנשיו איימו עליו שאם לא יסכים לתנאים, הם יחשפו בפני בית החולים שיבא את מערכת הקשרים המסועפת של מרטינוביץ עם אומריקס, ויביאו לפיטוריו, ואולי אף לנקיטת הליכים משפטיים נגדו ולשלילת זכאותו לגמלה.
בתצהירו של עו"ד דורון אלקיים, שייצג את מרטינוביץ במשא ומתן לקראת חתימת ההסכם השני עם טאוב ואומריקס, מתוארת מסכת הלחצים שהופעלו, לטענתם, על הרופא: "הנושא של זכויות המדינה והאיום על משרתו ועל המוניטין של פרופ' מרטינוביץ היו מוטיב חוזר בפגישות ובשיחות שהתקיימו בין הצדדים... טאוב הילך אימים על מרטינוביץ והפעיל עליו מכבש לחצים כדי שייכנע להסדרים שהציע לו".
איך גובים חצי מיליארד?
מתי, בכל התהליך הזה, נכנסה המדינה לתמונה? ברגע שמרטינוביץ דיווח לשיבא על הסיפור בסוף שנת 2008.
בהליכי גילוי המסמכים במסגרת המשפט, הצליחה המדינה לגרום לאומריקס לחשוף את התיקים של עורך הפטנטים הגרמני שטיפל עבור החברה ברישום הפטנטים של אומריקס בגרמניה. בהתכתבויות בינו לבין אנשי החברה, הם מתייחסים באופן מפורש למרטינוביץ כאל ממציא הדבק, ואת המוצר עצמו הם מכנים באותן התכתבויות "מרטינוביץ גלו".
מעבר לכך, פרקליטי המדינה חשפו שורה של פרסומים והודעות לעיתונות, מהארץ ומחו"ל, מהתקופה שבה אומריקס העניקה למרטינוביץ את הקרדיט הראוי.
את טענת הנתבעים כי לא ידעו שמדובר ב"המצאת שירות", שהזכויות בה שייכות למדינה, סותר באופן חד משמעי פרופ' מרדכי (מוטק'ה) שני, חתן פרס ישראל, ששימש בין 1971 ל-2004 לסירוגין כמנהל בית החולים שיבא, ובחלק מהזמן גם כמנכ"ל משרד הבריאות.
ב-2004 הוקמה בשיבא מחלקה ייעודית למסחור טכנולוגיות שהמחקר והפיתוח שלהן נעשה בבית החולים. עד אותו רגע, לטענת אומריקס, ויתר בית החולים על זכויות הקניין הרוחני של עובדיו. לדברי שני הטענה הזו משוללת יסוד.
מרטינוביץ עצמו מספר כיצד פנה לשני ב-1991, כדי להסדיר העברת מימון כספי לפיתוח ההתקן להתזת הדבק. מרטינוביץ כתב לשני שהמימון לפיתוח ניתן על-ידי עמותת על"ה (עמותה לחולי המופיליה), בעוד שבפועל הכסף הועבר באמצעות העמותה, אך מקורו היה בחברה המסחרית של טאוב.
בתקופה האחרונה החלה אומריקס לשווק את הדבק תחת שם מותג חדש - "אוויסל" במקום "קוויקסיל", תוך שינוי בפורמולציה של המוצר. מדובר במהלך מקובל בתחום הפרמצבטי לאחר כמה שנים של שימוש מסחרי וקבלת תוצאות בהיקף נרחב. במקרה הזה מדובר בהסרת רכיב רעיל שהיה מצוי בגרסה הקודמת של הדבק, ושלא אפשר את השימוש האפשרי בו בניתוחי מוח.
לדברי מרטינוביץ, "פרט לשינוי זה, על-פי הצהרותיה של אומריקס עצמה, מדובר בתכשירים זהים הן מבחינת הקונספט והן מבחינת תכונותיו הקליניות של התכשיר".
לא רק מרטינוביץ אומר זאת, גם אומריקס עצמה טענה כך במסגרת הצגת גרסתו החדשה של התכשיר לרשות ניירות ערך האמריקאית. האינטרס היה ברור: לאומריקס אין שום רצון להתחיל מבראשית את תהליך הרגולציה המייגע בדרך לאישור המוצר כאילו מדובר בתכשיר חדש לחלוטין.
"החלטתי להמר על הדבק הביולוגי" - הייתה כותרת ראיון שנערך עם רוברט טאוב, לפני 15 שנה, מעל דפים אלה, רק לאחר שהתכשיר החדש אושר לשימוש על-ידי משרד הבריאות הישראלי, המדינה הראשונה בעולם שאישרה את המוצר. שמו של מרטינוביץ איננו מופיע בין אלפי המילים שטאוב אומר כדי להלל את ההמצאה החדשה.
הוא דיבר שם בין היתר על "הקשר שלי לישראל, ואני לא מתבייש לומר, הרבה ציונות". הציונות הזו, או אולי הציניות הזו, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים, כשמשפט חצי המיליארד של אומריקס יתקדם לעבר הכרעה.
וכיצד תגבה המדינה את הכסף, אם התביעה תתקבל ואומריקס תסרב לשלם? במקרה כזה, די ברור שהליכים רגילים של הוצאה לפועל לא יוכלו לסייע, שכן השלוחה הישראלית של אומריקס איננה מחזיקה בידיה, ככל הידוע, סכומים המתקרבים לסכום התביעה. ובכל זאת, בפרקליטות לא מודאגים: יש לא מעט אמנות לשיתוף פעולה משפטי בין ישראל למדינות אירופה והתחייבויות הדדיות לאכיפת פסקי חוץ שהתקבלו בבתי משפט זרים. אומריקס הבינלאומית איננה ממוקמת במדינת עולם שלישי, וגביית התשלומים לא תהווה מכשול בלתי עביר.
הכתבה המלאה - במגזין G