רן גואטה, מנכ"ל תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, לוקח פנס ומוביל אותי בחשיכה, האורות נדלקים והנה אנחנו על הבמה. מולנו כיסאות מעופשים, תקרה סדוקה - אולם תיאטרון שנפש לא הציגה בו מזה שנים, וגואטה נראה נרגש. אולי זה השחקן שבו, שהבמה, עלובה ככל שתהיה, מעוררת לחיים. ואולי זה החזון שהוא רואה קורם עור וגידים לנגד עיניו ונדלק: אולם בית חדש לתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער בבניין אוהל שם בלב תל-אביב. "כל שנה אנחנו דואגים לחסוך עוד קצת, כי השיפוץ הזה הולך לעלות לא מעט, כ-12 מיליון שקל", הוא אומר, ושולל, אף שלא על הסף, את האפשרות לגייס איל הון שיתרום. "אנחנו מעדיפים בדרך הרגילה - עירייה, משרד התרבות, אמצעים שלנו. תורם זה משהו שמביא עמו מחויבויות אחרות".
שש וחצי שנים משמש גואטה בתפקיד, ועם המספרים קשה להתווכח. מאז קיבל את ניהול המוסד בשלהי 2007 גדלו מספר ההרצות פי שניים, מ-1,000 ל-2,000 הצגות בשנה, ועמן צמח גם המחזור השנתי מ-13.5 מיליון שקל אל מעבר ל-20 מיליון, כאשר עיקר הגידול מתבטא בהכנסות העצמיות של התיאטרון מאזור ה-4 מיליון שקל ליותר מ-14 מיליון שקל.
"כל פרויקט הוא פרויקט רווחי", פורס גואטה תפיסת הניהול שלו, שמתייחסת גם לתפקידיו הקודמים כמנהל תיאטרון הפרינג' בבית ציוני אמריקה וכמנהל תיאטרון גבעתיים, כחמש שנים בכל תחנה. "אני לא מאמין בלעשות דברים שלא מחזירים את עצמם, ואני לא עושה כשאין לי. אני לא אכניס את המוסד שאני נמצא בו לגירעון אף פעם, ואם אצטרך לעשות קיצוצים, אדאג לעשות את זה מראש. מעבר לכך, אחד הדברים הכי משמעותיים שלי כמנהל הוא להנחיל בארגון מנטאליות שלא מבזבזים. לדאוג להיות בהתייעלות מקסימלית. החל מהקפה שקונים פה ועד לכוסות שאנחנו מוציאים החוצה לשחקנים. כל דבר פה נבדק ונמדד וזה קורה על-ידי. עובדים כאן חושבים פעמיים אם לצלם עמוד בצבעוני".
- ובכל זאת, הרי לא על נייר וכוסות הקפה תיאטראות נקלעים לגירעונות.
"זה יותר מורכב מזה. אבל הנה, הקאמרי לא נכנס לגרעון, וכל שנה הוא מסיים בעודף מסוים".
- והבימה למשל? מה היית עושה שם אחרת?
"אני לא נמצא שם בשביל לדעת את כל הפרטים, אבל מה שאני יכול לומר הוא שאם אני הייתי נמצא שם היום הייתי בודק שני דברים עיקריים. את כמות העובדים שנמצאים שם ואת התפוקה של כל מחלקה - ואני יודע שמדובר בנושא רגיש. ודבר שני, את התשלום לשחקנים. אני מדבר על הסלבים הגדולים, שיכולים להגיע ל-5,000-4,000 שקל להצגה אחת בערב. אני חושב שזה מוגזם, ושזה בא על חשבון יצירה ושחקנים אחרים".
- יבואו מנהלי התיאטראות ויאמרו שהמשכורות האלה אולי עושות כותרות, אבל אלה אחוזים לא משמעותיים מההוצאה.
"אני עדיין חושב שזה מוגזם, גם כמסר לתעשייה כולה. צריך שיהיה איזון נכון סביב שכר השחקנים. תחשוב שאם הייתה התייעלות בתוך המערכת של הרפרטוארי למבוגרים, משרד התרבות יכול היה להקצות יותר משאבים למקומות אחרים. דבר משפיע על דבר. אני גם בעד הגבלת שכר למנהלים".
היעד: ניהול אחד משלושת הגדולים
לא במקרה נגררת השיחה מעולם הילדים, שגואטה חולש עליו ביד רמה, אל המגרש של הגדולים. הוא אמנם נזהר בכבודם של הסניורים, אבל גם לא מכחיש שלמרות שיש לו "עוד הרבה מה לתרום פה באורנה פורת", היעד הבא, זה ניהול אחד משלושת התיאטראות הגדולים: "הקאמרי, הבימה או בית ליסין, זה החלום, ואני מקווה שאגיע לשם. כל תפקידי הניהול שעשיתי הביאו אותי להבנה של של 95% עד 100% במקצוע הזה".
- מתי אתה מגיש מועמדות?
"קודם כל, רק כשמתפנים תפקידים אתה מגיש מועמדות. אז לא מתפנים התפקידים, אבל כשתהיה הזדמנות, אני חושב שאגיש. אבל כל דבר בזמנו, אני עדיין צעיר, אני צובר ניסיון, ובסופו של דבר ניסיון זה דבר חשוב לכל תיאטרון במקום שלו. נעם סמל הוא מנהל אדיר".
- הוא גם 20 שנה בתפקיד.
"אני לא בעד הגבלת קדנציות. אני חושב שמהיום שנכנסתי לפה צברתי אלפי שעות של ניסיון שגורמים לי לפעול בצורה יותר טובה במוסד הספציפי הזה".
- תחלופה היא לא דבר בריא?
"אולי הייתי מגביל ל-15-20 שנה בתפקיד, אבל מדברים על הגבלות של חמש שנים עם עוד הארכה של חמש שנים. בן אדם שנכנס לתוך מערכת כל-כך גדולה, עד שהוא לומד את התפקיד, שנתיים עוברות. עד שהוא מתחיל ליצור את שיתופי הפעולה ולהתחיל לגרום להבראה של מקום, עוד שנתיים הלכו, ואז אתה מתחיל ליצור לעצמך את מה שאתה בנית, והופ, אתה בחוץ".
- מה לגבי ניהול תיאטרון מחוץ לשלישייה הזאת, כמו באר-שבע או החאן?
"הייתה אליי בעבר פנייה לניהול אחד התיאטראות מחוץ למרכז, אבל תיאטרון אורנה פורת זה לא החאן וגם לא באר-שבע מבחינת נפח הפעילות. אני עושה הרבה יותר פעילות מהם. יש לנו 45 הצגות שונות, כמעט 2,000 הרצות בשנה ואנחנו מעסיקים כמעט 300 שחקנים. בכל הארץ מכירים את המותג שלנו. ממש כמו שאתה קונה וולו או מרצדס - אתה יודע שיש מאחוריך גב".
גואטה, שיחגוג 40 באוגוסט הקרוב, הוא אמנם בוגר בית ספר למשחק, אבל קשה לזהות העמדת פנים בכבוד שהוא רוכש למוסד, שייסדה ב-1970 השחקנית וכלת פרס ישראל שאת שמה הוא נושא בגאון. הוא גדל בשכונת מצוקה ביפו ואל עולם התיאטרון נחשף כשהצטרף, בכיתה ה', לבית הספר לאמנויות בתל-אביב. אמו ספרית, לאביו מפעל לשיפוץ מנועים, ושניהם "היו שומעים אותי לומד מונולוגים של שייקספיר וחושבים שהתחרפנתי", הוא מחייך. "זה היה הלם תרבות בשבילי, אבל משהו שם משך אותי".
לתיכון הוא המשיך לתלמה ילין, יצא לשירות קרבי בגבעתי, ומשם התקבל לסטודיו של ניסן נתיב. עוד קודם הניהול, הוא שיחק תקופה קצרה, שהספיקה לו כדי לחוות על בשרו את מצוקת המחייה של שחקן בארץ. "אתה משלם שכר דירה וטלפון ואותה נכנס לסופר וקונה פיתות, נקניק, חומוס וזהו. עבדתי בניקיון בתים, הייתי גנן, כל דבר שרק יכולתי למכור מכרתי. עד היום אני זוכר את תלוש המשכורת הראשון שקיבלתי כשניהלתי את הפרינג' בבית ציוני אמריקה. "הייתי בן 25, לא ידעתי לקרוא מאזן, לא ידעתי כלום. כמו חתול רחוב, בציפורניים עיצבתי שם את המערכת, עוד פיסת מידע ועוד פיסת מידע".
בציפורניים האלה טמון ככל הנראה גם הדרייב שלו היום. הוא אמנם נמצא בשוק שהוא מגדיר כ"אדיר ושרק גדל והולך", אבל עדיין מצוי במנטליות הישרדותית. "אתה פתאום יכול לקבל בשורה שמפסיקים את התמיכה של מפעל הפיס בנושא מסוים ויש לך 150 אלף שקל פחות. כל הזמן צריך ליצור גיבויים, חסויות, גיוס כספים מהמגזר העסקי".
- ויש לך פידבק מהמגזר העסקי?
"כן, וזו גם הסיבה שהשנה החלטנו להיכנס לתחום של אגודת ידידים. אני מזהה שינוי, איזו מגמה של הכרה של הגוף העסקי בתחום הילדים. זה תחום שלא ממש התעסקו בו עד היום, ובארבע-חמש השנים האחרונות, אני מכוון לשם ומוקסם עד כמה אנשים כן פותחים גם את הלב וגם את הכיס בשביל לתמוך בפעולות שקשורות בתיאטרון לילדים.
"ישראכרט לדוגמה, פשוט פתחו בפנינו את כל השערים ותמכו בנו המון, ועדיין תומכים. יס, הוט, סטימצקי, וכל שיתוף פעולה מוביל לשיתוף פעולה נוסף. אמדוקס הגיעו לרמה שהם עשו מנוי מיוחד לעובדי החברה שלהם. נפתח בפנינו שוק אדיר של חברות פרטיות שמבקשות לרכוש הצגות איכותיות לילדי העובדים".
- ומבחינתך זו הצגה משתלמת יותר לעומת הצגה רגילה?
כן. אני לא רוצה לחשוף את הרווחים שלי בפני כל החברות בשוק, אבל הצגות עסקאות כאלה יכולות לנוע בין 20 אלף שקל ל-50 אלף שקל להצגה - תלוי באולם שבו מוצגת ההצגה".
- עוד רגע נגמר הראיון ועוד לא אמרנו את המילה פסטיגל.
"אני חושב שזו חוויה מסוג אחר לגמרי, ואני חושב שההורים יודעים את זה. מי שנחשף לפסטיגל ואלינו מבין את ההבדל. זה הבדל של שמיים וארץ. פסטיגל זו חוויה אבל לא הייתי מגדיר את זה כתיאטרון. זה החל מהרגע הזה שהילדים נכנסים לאולם עם פופקורן ושתייה ועד לזה שמסתובבים אנשים ומוכרים את המנצנצים בין השורות.
"קיימת אצלנו הקפדה מאוד גדולה על להוציא את הילד מהעולם שלו ולהכניס אותו לתרבות. שהוא יבין שהוא נמצא באיזושהי דיסיפלינה אחרת. בנינו כאן על קהל שרוצה לקחת את הילדים לאורנה פורת ולא לפסטיגל, ונותן בנו אמון".
- לא כולם יכולים להרשות לעצמם גם וגם.
"קודם כל אני יותר זול מהם. אבל אני מבין את המצב הכלכלי של משפחה שצריכה לקנות שלושה-ארבעה כרטיסים להצגה, וזו גם הסיבה שהחלטתי, כתפיסה, ולמרות הדרישה הכל-כך גדולה, שלא להעלות את מחירי הכרטיסים. השארתי אותם קבועים לאורך שנים, וזה מוכיח את עצמו. אנשים רואים שלא מדובר פה במחלבת כסף".
- לא קורץ לך ניהול מחוץ לעולם התרבות?
"זו תמיד שאלת השאלות, כי אני יודע שהייתי מצליח לעשות הרבה יותר כסף במגזר העסקי. וזה קורץ - כן, כולם רוצים להרוויח יותר כסף. אבל עוד לא עמדתי בפיתוי מספיק גדול בשביל לעזוב את תחום התרבות. אני מרגיש פה בבית".
רן גואטה
אישי: 39, גרוש ואב לאיה בת ה-8, מתגורר בצפון תל-אביב
השכלה: בוגר הסטודיו למשחק של ניסן נתיב
תפקידים: ניהל את תיאטרון הפרינג' בבית ציוני אמריקה ואת תיאטרון גבעתיים. מאוקטובר 2007, משמש מנכ"ל תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער