מסעדת בינדלה במונטיפיורי בת"א - "המקום לאכול בו"

על אף חשדנותי האוטומטית כלפי מסעדת בינדלה, ש"כולם מדברים עליה", נאלצתי להודות שמדברים עליה בצדק

בינדלה/ צילום:עמית גירון

בשבועות המעטים שחלפו מאז נפתחה, מיצבה את עצמה מסעדת בינדלה, בזריזות מדהימה, כ"המקום לאכול בו" העכשווי; זאת כמובן אם מביאים בחשבון שהדברים אמורים לגבי מי שעוסקים בדברים שכאלה - אותם כמה מאות, או אולי אלפי, "מובילי דעת קהל", מונח שמעולם לא הבנתי בדיוק את פשרו. שלא לדבר על כך שלא כל מקום חדש שווה ביקור, גם אם כולם מדברים עליו.

לפיכך, בתור צייקן ומיזנטרופ ותיק, קצת חשדתי במקום החדש הזה. כל הדיבורים על המסעדן השוויצרי, כריס בינדלה שמו, וזה גם פשר שמה המוזר של המסעדה החדשה, נשמעו לי קצת מופרכים ויחצניים מדי. ובכן, לפעמים צריך להודות בעובדה הפשוטה: מבקר מסעדות זה מקצוע מטופש. כי הנה גם אני, שמעולם לא הצלחתי לגמרי להסכין לדרישות הג'וב הגורסות, לפחות במקומותינו, רוע לב בכמויות מסחריות, מוצא את עצמי חושד בכשרים.

ספוילר: בינדלה היא מסעדה נפלאה. אפילו העיצוב המנוכר (אשתי טוענת שאני מבלבל את המוח, והמקום נעים מאוד) לא הצליח לקלקל את התענוג. הארוחה המקסימה נפתחה בפוקצ'ה עם שמן זית מנוקד בחומץ בלסמי. היא הייתה טובה אך שגרתית, וכאן בערך מסתיימות "טענותיי" היחידות כלפי האוכל. שלוש המנות הראשונות שהזמנו הגיעו כולן מהאגף הקר של הפתיחים, או הקרודו בר בלשון המקום. שלושתן היו, מצוינות וחלקן מופלאות. ממש כך.

הויטלו טונטו הקלאסי הוגש כאן בצורה שמרנית ומענגת. פרוסות קרפצ'ו שייטל דקות מאוד ולצדן רוטב טונה וצלפים וסלט רוקט. אף שיכול להיות שגרסתו המעודכנת של דיוויד פרנקל מפרונטו למנה הנצחית הזו מעט טובה יותר, מדובר עדיין בביצוע מופתי למנה הוותיקה והטעימה הזו.

סלט דג הים (אינטיאס במקרה שלנו) הכיל פרוסות דקות, אך לא דקות מדי, של אינטיאס טרי להפליא, ולצדן שפע ירקות פריכים - פרוסות שומר דקיקות, רוקט, שאלוט, סלרי, עגבניות שרי ואפילו מעט רברבר*. כל זה תובל ביד טובה, עדינה אבל בוטחת, בשמן זית, בלימון ובפלפל צ'ילי אדום חריף פרוס דק, וקושט באורז שחור פריך. זאת הייתה אחת ממנות סלטי הדג הנא הכי טובות שיצא לי לטעום.

המנה השלישית היוותה ללא ספק את שיאו של מקבץ הראשונות (אם כי התחרות עם סלט הדג הייתה קשה מאוד): קרפצ'ו תמנון. פרוסות שקופות כמעט של זרועות תמנון מבושלות, שהוגשו עם סלט קטן של שומר פרוס דק מאוד, מתובל בצ'ילי אדום חריף, בשמן זית ובלימון. מנה מופלאה.

המשכנו בשתי מנות פסטה - ראגו פירות ים ואנילוטי (פסטה ממולאת) תרד. הראגו הותקן ממקרוני ביתי שהוגש עם שלל פירות ים קצוצים דק - שרימפס, קלאמרי, מולים ובשר קינג קראב - סרטן מיובא מאלסקה. כל הכבודה הזו בושלה ביין לבן ובחמאה ויצרה יחד מנה שהייתה כמעט גסה וכפרית, ניגוד נהדר ומענג לכל ה"טקס בישבן" שהתעקשו צמד המלצרים החביבים והמצחיקים שלנו לנסות ולהעניק לכל הערב הזה, מדקלמים מולנו את כל מרכיבי המנה עד האחרון שבהם, אף שהיו כתובים בפירוט לא פחות רב בתפריט עצמו. האנילוטי מולא בכמות נכבדה של תרד ושל אספרגוס, מחוברים היטב ביניהם בעזרת גבינת ריקוטה ומוקפצים במחבת עם קליפת לימון מגוררת, עם חמאה שרופה ועם גילוחי פרמזן.

את מקבץ המנות העיקריות השלמנו עם ההפתעה של הערב: סטייק. מה כל-כך מפתיע בסטייק, תשאלו בצדק. ובכן, היה זה אחד הסטייקים הכי טובים שיצא לי לאכול במקומותינו. נתח עבה ועסיסי להפליא של סינטה מובחרת, שיכול היה להתחרות ברוב, אם לא בכל, בתי הסטייקים בארץ. הוא הוגש עם רוטב חומץ בלסמי (ועם ציר בקר כמדומני) ולצדו פירה עם בצלי שאלוט ועם אספרגוס.

קינחנו בקנולו (קינוח איטלקי. גליל בצק מטוגן וממולא בדרך כלל בגבינה) ממולא בקרם מסקרפונה ושוקולד לבן, בתותים טריים, ולצדו ג'לי פירות יער. תענוג. קינוח נוסף - פיקולה פסטיצ'רייה - מנת בונבונים מדליקה, שכללה ביסקוטי של דובדבני אמרנה ופיסטוק, טראפלס של קפה ואגוזי לוז במילוי קרם אנגלז, וגם מקרון אמרטי עם גנאש שוקולד חלב, שהיה לא פחות מושחת ונהדר.

את הארוחה ליווינו בבקבוק רוסו די מונטפולצ'יאנו פשוט וטוב מהיקב של משפחת בינדלה בטוסקנה, ואת הקינוחים - בכוסית וין סנטו מאותו יקב. אז כן, לפעמים לא רע לעשות "בין דר, דאן דאט" כמו כולם. אל תחמיצו את בינדלה.

בינדלה

פרטים: מונטיפיורי 27 תל אביב, טל' 6500071-03; א'-ו' 18:00-24:00, שבת 12:30-24:00

מחירים: פוקאצ'ה - 16 שקלים, קרפצ'ו תמנון - 58, ויטלו טונטו - 52, סלט דג ים - 57, אנילוטי תרד - 66, ראגו פירות ים - 99, סינטה - 128, קנולו - 43, פיקולה פסטיצ'רייה - 32, בקבוק רוסו די מונטפולצ'יאנו - 115, כוסית וין סנטו - 33 שקלים

השורה התחתונה: יקר אבל שווה