דויד לואיז / צלם: רויטרס
"אני רוצה להתנצל בפני כל העם הברזילאי. כל מה שרציתי זה לתת לאנשים שלי לפחות סיבה אחת לחייך" (דויד לואיז, בלם נבחרת ברזיל, מתייפח אחרי התבוסה 7-1 לגרמניה בחצי גמר המונדיאל)
מאת שרון בורנשטיין
לא, לא היה דבר כזה בהיסטוריה של הענף. בתוך 29 דקות משריקת הפתיחה של חצי גמר המונדיאל באצטדיון בבלו הוריזונטה, לוח התוצאות האפוקליפטי גרם למאות מיליוני צופים לשפשף עיניים בתדהמה: גרמניה 5, ברזיל 0. אחר-כך העניינים הידרדרו עוד יותר מבחינת הברזילאים. "עזבו את שנת 2014", כתב השבוע ב"גרדיאן" פול ווילסון - "המשחק הזה עשוי להפוך לרגע הכי מכונן של הכדורגל במאה ה-21".
מפל הדמעות המאסיבי של לואיז, בלם פ.ס.ז', בריאיון לאחר המשחק - לא הפתיע את מי שעקב אחרי הבילד-אפ שהתבצע בברזיל לטורניר שאירחה על אדמתה. הוא שיקף את אחד הרגעים הנדירים הללו בהם הכדורגל מתערבב עם דת, פוליטיקה, אלימות, שחיתות - והעיסה שיוצאת מהמיקס הזה מסריחה, בלתי ניתנת להכלה, אפילו עבור מולטי-מיליונר צעיר כמו לואיז, שביומיום שלו חוגג את החיים בבירה אירופית מדושנת כמו פריז. אבל באותו יום - כתפיו היו צנומות מדי בשביל לסחוב עליהן את הטרגדיה הלאומית האדירה.
זה אמנם רק ספורט, אבל זו טרגדיה. כי למרות שמדובר על אחת הכלכלות הממריאות בעולם, הרי שהפערים החברתיים בברזיל עדיין עצומים: כשליש מתוך 200 מיליון התושבים מוגדרים כעניים, או גרוע מכך. לכן, כשהממשלה החליטה לשפוך 13 מיליארד דולר על אירוח המונדיאל - העם לא הפגין התלהבות יתרה. מיליונים יצאו לרחובות והפגינו באלימות ובוונדליזם. כאשר הצלחת בארוחת הערב ריקה - את מי מעניין בכלל שהמדינה רוצה לבנות שדות תעופה ואצטדיוני כדורגל חדשים, לשמן עוד יותר את קופתם של קבלני המכרזים העשירים גם כך, ושל כל יתר מקורבי השלטון?
מצד שני, הכדורגל בברזיל הוא הרבה מעבר לדת. לפי נתוני פיפ"א, במדינה יש 14 מיליון איש שמשחקים כדורגל באופן מסודר - וזה מבלי שמחשיבים את עשרות מיליוני ילדי הפאבלות וכדורגלני הסימטאות. רבים מאלו שלא יצאו להפגין קיוו בכל ליבם שלכל הפחות, הם יזכו לראות את הנבחרת שלהם מניפה את גביע העולם, בביתם. הקתרזיס היה אמור להגיע בדמות נחמה ספורטיבית, במיוחד עבור הדור שגדל על מיתוס 1950 (הפעם הקודמת בה ברזיל אירחה את המונדיאל - והפסידה במשחק הגמר לאורוגוואי, במראקנה בריו דה ז'ניירו, לעיני 173 אלף צופים המומים). רק שבמקום קתרזיס - הם קיבלו בליץ קריג גרמני לפרצוף.
צריך להודות על האמת: ההדחה של ברזיל בחצי הגמר לא הייתה סנסציונית. האבולוציה של המונדיאל הזה הובילה את כל העולם להעריך, עוד לפני המשחק, שהגרמנים (שבסופו של דבר גם המשיכו להנפת הגביע) ידיחו את ברזיל. אבל הדרך, אוי הדרך. "נצטרך לענות על השאלה 'מה לעזאזל קרה כאן' למשך כל שארית חיינו", אמר קשר מנצ'סטר סיטי, פרננדיניו. המאמן פיליפה סקולארי כמובן פוטר. שר הספורט, אלדו רבלו, רתח מזעם וקרא להקמת ועדת חקירה ציבורית: "חווינו כאן אסון, אסון לאומי ענק. אנחנו חייבים לחקור את מקורותיו". הפצע הברזילאי הענק שנפער בקיץ 2014 לא יחלים ב-2015. מי יודע אם אי-פעם.
"זהו עוד שלב בדרך להגשמת הרפורמה שאני מובילה" (לימור לבנת חוגגת את ההחלטה הסופית של אבי לוזון שלא להתמודד לתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל)
מאת רון עמיקם
מאירועי הימים האחרונים בביצה המקומית: מנהל השיווק של בית"ר ירושלים, אבנר קופל, נשלח למעצר בחשד למעורבות בפרשת ישראל ביתנו; מנהל הפועל פ"ת נשלח למעצר על ביצוע מעשים מגונים בקטינים; ההתאחדות לכדורגל נשלחה לנבור בתיקים ולקצץ בהוצאותיה; כל זה קרה חודש וחצי מאז פוצץ דרבי תל-אביבי אחרי פריצת אוהד למגרש וניסיון לתקיפה של כוכב כדורגל. וכל זה מצביע על כך שבעונת הנרקיסים, מעולם לא נראתה הביצה המקומית טובענית יותר.
וכל זה קרה בלי אבי לוזון. לא ייאמן, אבל השנה שהחלה עם לוזון כבוס הכל יכול של הכדורגל הישראלי, מסתיימת בלי אבי לוזון, בלי כסף שעובר במרכזים ועם מינהלת ליגה. אז נכון שהמינהלת לא ממש משאירה אותנו פעורת פה, ולימור לבנת תיכף פורשת מהחיים הפוליטיים, אבל המשימות שהציבה בפניה בשנה שעברה, אכן התגשמו.
לוזון יתווכח עם הקביעה הזו. אחרי הכל, במקום שבתו, מאחרי הקלעים ובוועד הפועל של אופ"א, הוא גם עשה את הפעולה הכי משמעותית לכדורגל הייצוגי, כאשר דחה את משחק הנבחרת מול בלגיה בזמן מבצע "צוק איתן". הוא נהנה היום יותר, בלי כל הכאב ראש והתקשורת העוינת ("על אפכם וחמתכם"). ועדיין, ברזומה של לבנת יהיה רשום לצד כל הנפיחות הפופוליסטיות, שלוזון בחוץ ויש מינהלת. הוא יגיד שמינהלת זה משהו שהוא גלגל. היא תגיד שאלמלא היא, ירון זליכה, ושלל הוועדות - זה לא היה קורה. העובדה היא שזה קרה. כן טוב, לא טוב, ההיסטוריה תשפוט את המהלכים האלה. אבל זו הייתה חתיכת מהפכה, שחייבים להודות: איש לא האמין שהיא תקרה.
אני עדיין חושב שהכדורגל הישראלי יתגעגע ללוזון. יש כאלה שיגידו שעופר עיני מדרדר את תדמיתו ואת תדמית הכדורגל הישראלי כדי לתקן נזקים שנעשו בתקופת לוזון. יכול להיות שעל הדרך תיפסק תנופת הבנייה, והמגרשים החדשים לא יארחו שום אירוע אירופי זולת משחקים של נבחרת ישראל, אבל במינהלת, וגם בקבוצות - יחככו ידיים בהנאה: יש עלייה יפה במספר הצופים, יש מכירת שיא של מנויים בכדורגל הישראלי. אצל אבי לוזון - שכל העולם נלחם נגדו - זה לא קרה.
"אני חוזר הביתה" (לברון ג'יימס מודיע "בספורטס אילוסטרייטד" על החלטתו לעזוב את מיאמי היט לטובת קליבלנד קאבלירס)
מאת אבי זורנזון
החזרה של לברון ג'יימס לקליבלנד תויגה ברמה האישית כגרסה מודרנית של משל "הבן האובד"; ברמה הלוקאלית, שג'יימס עצמו הדגיש שוב ושוב במאמר שפרסם ב-11 ביולי במגזין ספורטס אילוסטרייטד תחת הכותרת "אני חוזר הביתה", היא התכתבה עם משבר הזהות שצפון-מזרח אוהיו, לב לבו של חבל ארץ פוסט תעשייתי שקיבל את השם Rust Belt, עדיין נאבק לשים מאחוריו; וברמה הלאומית היא הייתה אמורה להיות, כמו שאמר דייויד בלאט, "סיפור אגדה אמריקאית".
רק שמאז קרו כמה דברים. בתחילת אוגוסט מייקל בראון, נער שחור בן 18, נורה למוות על ידי שוטר לבן בפרגוסון, מיזורי, כמה דקות אחרי שהוא גנב סיגרים מחנות סופרמרקט בעיר. בראון לא היה חמוש, אבל ב-24 בנובמבר חבר מושבעים החליט לא להעמיד את השוטר לדין. יומיים קודם לכן תמיר רייס, ילד שחור בן 12 שהסתובב עם אקדח צעצוע בקליבלנד, נורה למוות על ידי שוטר לבן. בתחילת דצמבר חבר מושבעים בסטטן איילנד, ניו יורק, החליט לא להעמיד לדין שוטר לבן שחנק למוות את אריק גארנר, רוכל רחוב לא חמוש שהמילים האחרונות שהצליח להוציא מפיו היו I can't breathe.
חמישה ימים אחר כך, בחימום למשחק נגד ברוקלין נטס, ג'יימס לבש טי שירט שחורה עם הכיתוב I can't breathe. הוא לא היה הראשון ולא האחרון שלבש את החולצה, היו עוד ביטויי מחאה בספורט האמריקאי בעקבות האירועים האחרונים, אבל הצעד של ג'יימס, וההתבטאויות (המאוד מתונות) שלו בנושא ברשתות החברתיות, עוררו מטבע הדברים הכי הרבה הדים - כולל חיזוק מנשיא ארצות הברית ברק אובמה.
ג'יימס, בניגוד למה שאובמה אמר, אפילו לא קרוב להיות ממשיך דרכם של אנשים כמו מוחמד עלי, האצנים טומי סמית וג'ון קרלוס (שהניפו אגרוף שחור פנטסטי במקסיקו סיטי ב-1968), או שחקן הפוטבול והאקטיביסט הנהדר ג'ים בראון. האנשים האלה הקריבו דברים - תארים, כסף, פופולריות - שג'יימס לעולם לא יקריב למען הדעות הפוליטיות שלו. אבל הנכונות שלו להביע דעה היא משמעותית. לא רק כי כיום מעט מאוד ספורטאים עושים את זה, אלא גם כי במובנים מסוימים היא הופכת את החזרה שלו לקליבלנד לאקט פוליטי בפני עצמו.
בקליבלנד, עיר ש-53.3% מהאוכלוסייה שלה היא שחורה, יש כ-40 אלף מבנים נטושים. שיעור העוני עומד על 41.5%. שיעור הפשע הוא הרביעי בגובהו בארצות הברית. השוטרים בעיר, לפי חקירה של משרד המשפטים האמריקאי שנערכה לפני הרצח של תמיר רייס בן ה-12, לא מספיק מיומנים ומפעילים כוח קטלני בצורה בלתי הולמת. כשג'יימס הודיע שהוא חוזר הביתה, אף אחד לא דיבר על הדברים האלה. היום, גם אם ההתבטאויות שלו הן חלביות, הספורטאי הכי פופולרי בארצות הברית מתעסק בהן. וזה סיפור יותר חשוב מעוד אגדה אמריקאית.
"הרגשתי שחג החנוכה הקדים השנה" (דייויד בלאט, שעוד לא התרגל לכך שהוא מאמן את קליבלנד קאבלירס, מתבשר על החתמתו של לברון ג'יימס)
מאת טל וולק
ברמה המקומית לא היה מעולם סיפור יותר ענק/מוזר/מעורר השראה מסיפורו של דייויד בלאט ב-2014. אין אחד שהיה מתנבא בתחילת השנה שבתוך שישה חודשים יצליח בלאט לקחת את אחת הקבוצות האפרוריות של מכבי ת"א לזכייה ביורוליג, ומיד אח"כ יקבל את תפקיד המאמן של לברון ג'יימס ב-NBA. אבל זה קרה. ברשימת הסיפורים הלא-אפשריים הוא מתחרה רק במאמן מפ"ת שמצא עצמו מרחק פנדל אחד מזכייה בליגת האלופות.
לצערו של בלאט, תרבות ארגונית של קבוצות ספורט מקצועניות לא שונה בחוץ. גם במקומות שפויים יותר לא סופרים עבר קרוב או הרחוק. ההצלחות האחרונות באירופה הצליחו לסדר לו רק את הכניסה לארץ הכדורסל המובטחת בעולם. אבל משם זה שוב הוא נגד שעון החול - שעון החול של בעלי הקאבלירס, שידוע בחוסר סבלנותו למאמנים; שעון החול של התקשורת האמריקאית שלמרות היותה פחות גסה מזו הישראלית - הציתה לו פתיל השהייה עוד לפני האימון הראשון; ובעיקר שעון החול של לברון ג'יימס, שברצונו יחליט ברגע אחד שזמנו של המאמן הירוק אזל.
בלאט, אלוף אירופה המעוטר של קיץ 2014, נמצא בשלהי השנה באותה נקודת אי-ודאות שהיה בה בתחילתה. הוא שוב מסתובב כמו ברווז צולע. אוסף הפסדים, הדלפות מחדר ההלבשה, וסימני שאלה שהולכים ומתרבים באשר ליכולתו להוביל את הפרויקט.
איך ייגמר סיפור הסינדרלה הזה? הרצון הטבעי שלנו הוא לראות בהצלחתו של השגריר. ההצלחה נשענת על האנלוגיה של העונה הקודמת שהתחילה גרוע, והלכה והמריאה לשיא. ועל כך שכדורסל, בסופו של יום, הוא אותו כדורסל בכל מקום. אבל אם מכניסים לבלנדר את כל המרכיבים העכשוויים: הכדורסל הלא טוב שקליבלנד משחקת תחת בלאט; שפת הגוף הדועכת של המאמן הישראלי; הניואנסים הדקים שמשדר קינג ג'יימס; והמחויבות המיידית להצלחה של בעלים חסר סבלנות גם ככה, בעיר שזועקת להצלחה - לא בטוח בכלל שהסימנים ל-2015 הם מעודדים.