הפסקת קפה/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
עובד רשאי לקחת הפסקה של כ-10 דקות מעבודתו לצורך הכנת קפה והתרעננות, והמעסיק אינו רשאי לקזז משכרו של העובד בגין הפסקות קצרות כגון אלה - כך פסק לאחרונה שופט בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע, צבי פרנקל.
עם זאת, נפסק כי כאשר מדובר בהפסקה מרוכזת ומוסכמת בת 40 דקות שבמהלכה העובד משוחרר מחובותיו לעבודה, רשאי המעסיק שלא לשלם שכר בגינה.
ההחלטה ניתנה ניתן במסגרת תביעה שהגישו יעקב זמסקי, איון פיברוב וולדימיר גיטין נגד חברת "תבניות כל בע"מ" העוסקת בייצור תבניות ועבודות מתכת, שבה עבדו במשך שנים ארוכות. זמסקי עבד בחברה מאפריל 1991 ועד ינואר 2012, פיברוב עבד בה מאוגוסט 2000 ועד דצמבר 2011, ואילו גיטין מנובמבר 1998 ועד מאי 2012.
עם סיום עבודתם קיבלו השלושה פיצויי פיטורים, וזמסקי אף חתם על כתב ויתור מטענות נגד החברה. ואולם, בהמשך הגישו השלושה, באמצעות עו"ד סיגלית דיין, תביעה נגדה לתשלום בגין זכויות סוציאליות, ובהן תשלום בעד שעות נוספות והפרשי שכר, לרבות בעד ניכוי זמן הפסקות ו"עיגולי דקות", דמי הבראה ועוד.
בין היתר טענו התובעים כי הם זכאים להפרשי שכר הנובעים מכך שהנתבעת חישבה את שעות עבודתם כ-9 שעות עבודה בלבד, כאשר ניכתה מהם שלא כדין שכר עבור "הפסקות" - האחת, הפסקה בת 40 דקות שדווחה כ"הפסקה מרוכזת"; ועוד שתי הפסקות בנות 10 דקות כל אחת שהוגדרו כ"הפסקות התרעננות"; ובסך-הכול שעת הפסקה שנוכתה שלא כדין משכרם.
התובעים טענו כי ניכוי שעת ההפסקה משכרם נעשה בניגוד לדין, שכן לטענתם, בזמן ההפסקה בת 40 הדקות הם היו מצויים בשטח המפעל, עמדו לרשות החברה, ולא היו משוחררים מחובותיהם כלפיה. לדבריהם, מעת לעת הם אף נקראו בזמן ההפסקה לביצוע עבודה, כך שבפועל היו זמינים ומוכנים לענות לכל בעיה שתתעורר.
באשר להפסקות ההתרעננות, התובעים טענו כי לא הוגדר כל זמן ספציפי להפסקות אלה, וכי מדובר בחלק משעות העבודה במהלכן היו נתונים לרשות החברה.
כמו כן טענו התובעים כי בדוחות הנוכחות לא הודפסו יציאה וחזרה מההפסקה, ולכן לא הוכח כי הם לא עמדו לרשות המעסיק בזמן ההפסקה.
שחרור מחובות
החברה טענה מנגד כי טענות התובעים צריכות להידחות, כיוון שבמסגרת הסכמי השכר עמם נאמר לעובדים במפורש כי קיימת הפסקה בת שעה, וכל המפעל עבד באופן זה.
לטענת החברה, ההפסקות שניתנו לעובדים לא היו בגדר זמן עבודה, שכן הם היו רשאים לעשות כל מה שרצו, לרבות לצאת מהמפעל, כך שבפועל לא עמדו לרשות העבודה. כך גם לטענת החברה, לא היה כל הכרח בנוכחותם של התובעים לתהליך העבודה, שכן אין מדובר במפעל המצריך השגחה על מכונות או שהעובד יישאר במקום העבודה.
עוד טענה החברה כי התובעים מעולם לא נדרשו להישאר במקום העבודה, וכי גם אם לעתים נדירות נדרשו לבצע משימה בעת ההפסקה, הם קיבלו את הפסקתם מיד לאחר מכן.
באשר להפסקות באורך של 10 הדקות, החברה טענה כי הללו ניתנו מדי יום, ובמהלכן התובעים היו רשאים לעשות כרצונם ואף "לקחו" לעצמם הפסקות ארוכות יותר.
הפסקת התרעננות
בפסק דינו הזכיר השופט פרנקל כי לפי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, ההכרעה בשאלה אם פרק הזמן שבו שהה העובד בהפסקה הוא חלק משעות עבודתו תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה.
לאחר שבחן את הראיות קבע השופט, כאמור, כי ההפסקה בת 40 הדקות שניתנה לעובדים אינה בגדר שעות עבודה. לפי פסק הדין, התובעים לא הוכיחו את טענתם כי הם עמדו בזמן זה לרשות העבודה ולא היו משוחררים מחובותיהם כלפי החברה. "כך, בעדותם הודו התובעים כי למעשה בזמן ההפסקה המרוכזת שהו בחדר האוכל ולא ליד מכונות המפעל", ציין השופט.
ואולם, שונים היו פני הדברים ככל שמדובר בהפסקות ההתרעננות בנות 10 הדקות שלקחו העובדים. "לא שוכנענו כי יש בהפסקות בנות 10 דקות כדי לאפשר לתובעים להיות משוחררים מחובותיהם כלפי המפעל, וכי הם אף לא היו רשאים לצאת מתחומי המפעל בדקות ספורות אלה", כתב השופט. "התרשמנו מעדות התובעים כי הם היו מכינים קפה דקות בודדות ושבים למכונות, ולעתים אף שותים את הקפה ליד המכונה. מדובר בהפסקות הנכנסות תחת ההגדרה של שעות עבודה כאמור בחוק שעות עבודה ומנוחה. דהיינו, הפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת כוח ואוויר ואשר הן בגדר שעות עבודה".
לאור האמור, בית הדין קבע כי "יש לראות ב-20 הדקות אשר קוזזו משעות עבודתם של התובעים מדי יום בגין הפסקה, כשעות עבודה בגינן הם זכאים לשכר עבודה, ומאחר שהמדובר בזמן עבודה שהינו לאחר 9 שעות עבודה רגילות, זכאים הם לשכר בגין 20 הדקות בשיעור של 125%".
בית הדין פסק כי על החברה לשלם לזמסקי כ-20.2 אלף שקל בגין ניכוי 20 דקות ההפסקה; לאיוון - כ-21.5 אלף שקל בגין הניכוי; ולגיטין - כ-18.5 אלף שקל. עוד נקבע כי על החברה לשלם לשלושת התובעים החזרים בגין דמי הבראה, ימי בחירה ותוספת ותק שלא שולמו להם כדין. יתר רכיבי התביעה נדחו.