נפתלי בנט / צילום: רוני שיצר
מערכת החינוך בישראל חורקת. גם אם היא לא ממשיכה להידרדר, היא איננה מצליחה להביא תוצאות ראויות ואיכותיות, על אף שתקציב החינוך הוא אדיר ממדים, השני בגודלו אחרי תקציב הביטחון, וגדול מאוד יחסית (במונחי שיעור מהתוצר) גם למקובל במדינות ה-OECD, שהפכו בשנים האחרונות לסוג של בנצ'מארק (אמת-מידה).
שר חינוך בא ושר חינוך הולך, והמערכת מקובעת על מקומה. כל אחד משרי החינוך בא מרקע אחר, עם השקפת עולם, אג'נדה ודגל פרטי משלו. האחרון שבהם, השר נפתלי בנט, הציב את הדגל של עידוד תלמידים (הכפלת מספרם) להיבחן בבגרות בחמש יחידות במתמטיקה. קדמו לו השרה לימור לבנת שיזמה את "ועדת דוברת"; יולי תמיר - אופק חדש"; גדעון סער - מדידת הישגיות, שי פירון - למידה משמעותית.
נכון, מתמטיקה היא מקצוע חשוב, ושפה שחשוב ללמוד אותה, אבל ההחלטה הזו היא בגדר מהלך קוסמטי ולא מהלך שמשקם את מערכת החינוך. מדוע דווקא מתמטיקה? מדוע לא לימודי טכנולוגיה מעשית כתפיסתו של היזם סטף ורטהיימר, או לימודי מדעי הרוח ואזרחות כתפיסתי? ונניח, שמקצוע המתמטיקה הוא הכי חשוב, מי בדיוק ילמד אותו? לא בכיתות הגבוהות של בתי-הספר התיכוניים, אלא, קודם כול, בכיתות הנמוכות של בתי-הספר היסודיים. האם יש די מורים מוכשרים להוראת מתמטיקה, כאלה שלא ישאירו צלקות אצל תלמידים, ובעיקר תלמידות, שיחליטו ש"זה לא בשבילי". וכאן מדובר במקצוע שהוא בין הקלים להוראה.
די להתבונן בתהליך שמתגבר זה שנים, של התערבות ההורים בנעשה בבית-הספר, כדי להבין מה קורה במערכת החינוך. נכון שהתופעה הזו נובעת מגורמים שונים, ועד גבול מסוים (של מעורבות, להבדיל, מהתערבות) היא חיובית, אבל הנקודה המרכזית היא שההורים אינם סומכים על המורים ועל הנהלות בתי-הספר שהם עושים את עבודתם נאמנה. קשה להאשים את ההורים. הרבה מאוד השתנה מהתקופה שבה מקצוע ההוראה היה מכובד ומוערך, וההורים לא העזו לחשוב על התערבות בהתנהלות הדברים, ועד לימים אלה.
מעורבות ההורים במערכת החינוך עלתה לאחרונה מדרגה בסוגיית הצפיפות בכיתות, ובז'רגון העממי "מחאת הסרדינים". חמתו של ארגון ההורים התנקזה לעניין זה. נכון, שמצב של 40 תלמידים ויותר בכיתה, אינו רצוי, והוא מקשה על המורה לשלוט בכיתתו, ועל יכולתו לתת תשומת-לב מתאימה לתלמידים הנזקקים לכך. הצפיפות היא בעיקר נחלת בתי-ספר במרכז הארץ ולא בפריפריה, ולא בחינוך החרדי והממלכתי-דתי.
אבל השאלה היא אם לצפיפות יש השלכה על הישגי התלמידים ו/או שהיא גורם מרכזי בהישגים. רוב המחקרים בעולם בנושא זה לא גילו מתאם שלילי בין מספר התלמידים בכיתה לבין הישגיהם. כנראה, יש משתנים אחרים שמשפיעים יותר על הישגי התלמידים - כמו רמת המורים, או ההנחה, שדורשת מחקר, שילדי ישראל הולכים לישון פשוט מאוחר מדי לעומת תלמידי פינלנד, ואולי התנאים הפיזיים - אקוסטיקה וחום הם גורמים משפיעים על הלימודים.
כאשר מדובר בסיבות לצפיפות-היתר בכיתות, מיד עולה ההשערה שאולי פשוט חסרים מורים. מתברר שלא. היחס בין מספר המורים למספר התלמידים בישראל הוא מהטובים בעולם. הממוצע בישראל אמנם אינו מייצג, שכן מספר התלמידים בכיתות במסגרת החרדית והממלכתית-דתית נמוך בהרבה מהממוצע הכללי, והבעיה מתנקזת לחינוך הממלכתי. אבל עדיין לא ברור שהרבה תלמידים בכיתה זה רע, ומעט זה טוב. גם למספר קטן מדי של תלמידים בכיתה עלולות להתלוות, למשל, תופעות חברתיות לא רצויות, סכנה שהיא פחותה בכיתה גדולה.
מעבר לכך, כדי להגיע לכיתה עם מקסימום 32 תלמידים, נדרשים על-פי אומדנים שנעשו, לפחות חמש שנים על מנת ליישם זאת רק בבתי-הספר היסודיים, תקציב נוסף של כ-9 מיליארד שקלים, ולגייס כ-15 אלף מורים חדשים. גיוס מאסיבי כזה יהיה כרוך בהורדה נוספת של רמת ההוראה; ועם 9 מיליארד שקלים אפשר לעשות נסים ונפלאות בהקשרי חינוך אחרים.
אם אני הייתי צריך לבחור לנכדותיי בין כיתה עם 25-30 תלמידים ומורה בינוני, לבין כיתה בת 40 תלמידים עם מורה מעולה, התשובה שלי ברורה. הכול מתחיל ונגמר במורים. באיכות שלהם.
זה עשרות השנים התקבעה מציאות של רוב נשי במערכת ההוראה, הן בבתי-הספר היסודיים והן בתיכוניים, אם כי שם קצת פחות. מדוע? סיבה אחת - רמת השכר הנמוכה יחסית בהוראה - שאמנם השתפרה לאחרונה - היא כזו שלא משכה גברים שנתפסים כמפרנסים העיקריים במשפחה. סיבה שנייה - משיכת הנשים לעבודה בשעות נוחות, שעות עבודה לא רבות מדי, עם חופשות תואמות לילדיהן.
היות שתקציב החינוך הוא תקציב ענק, השני בגודלו אחרי משרד הביטחון, השאלה היא - האם הוא מנוהל בדרך יעילה? והתשובה: ספק רב. תקציב החינוך מהווה כיום 4.2% מהתוצר-המקומי-הגולמי, לעומת ממוצע של 3.9% במדינות ה-OECD. במהלך השנים התקציב הזה גדל מאוד, מעבר לגידול במספר התלמידים. כך, למשל, בשבע השנים האחרונות גדל התקציב בכ-50%.
היינו מצפים שתקציב כזה יבטיח הן רמה גבוהה של תלמידים והן איכות טובה של מורים. אבל נראה כי רמת החינוך, איכות ההוראה והישגי התלמידים אינם טובים; וכי הם לא השתפרו בהתאם לעליית התקציבים. הנתונים שישראל קיבלה כמשוב לתלמידיה, בעקבות מבחני פיזה, הם עגומים מאוד. שיעור התלמידים שמוגדרים כחלשים ביותר (מבין 7 רמות) בישראל מגיע ל-16% - כפול מהממוצע במדינות ה-OECD, ופי 6 משיעורם בפינלנד שמובילה באיכות תלמידיה. מנגד, שיעור התלמידים בישראל השייכים לשכבה המצטיינת ביותר הוא 2.2% בלבד מול ממוצע ה-OECD שהוא 3.3%, ומול פינלנד עם כ-12% מצטיינים.
כלומר, ה"תוצרים" שמערכת החינוך מוציאה הם בעייתיים מאוד. די לראות את העברית העילגת של סטודנטים באוניברסיטאות, כאשר עליהם לייצר משפט (ואיני מתכוון לשימוש בסלנג), ועוד יותר כשעליהם לכתוב תשובה מקיפה, עקבית ולוגית לשאלות במבחן. גם טעויות כתיב הן תופעה נפוצה.
אז אולי כדאי שלפני שהם לומדים חמש יחידות בשפת המתמטיקה, הם ילמדו חמש יחידות (נתפשר אפילו על 4) בשפה העברית ובחיבור.
הכותב הוא יו"ר ומבעלי מיטב דש