מחאה ב–2011 נגד הקפאת הקצבאות / צילום: אוריה תדמור
חמש שנים ימלאו בשבוע למחאה החברתית של 2011, בעקבותיה קבלנו מהממשלה "מתנה" אחת ויחידה. לא צדק חברתי, לא דיור, לא צמצום פערים, אפילו לא טיפול בריכוזיות. קיבלנו מדינה היברידית - משטר המשלב דמוקרטיה ודיקטטורה.
מה בעצם קרה כאן? העם התקומם, כמעט עשירית מהאזרחים יצאו לרחובות והרוב תמכו מהבית. הממשלה נלחצה והידקה בחוזקה את זרועות השלטון. הקשר בין המחאה לבין חיסול הדמוקרטיה ברור יותר ממה שחשבתם.
זה היה בסוף הקיץ
היינו מלאי גאווה, פעילי המחאה החברתית של 2011, בשינוי שנוצר בתודעה הישראלית. אבל תכלס מה השתנה בחמש השנים שעברו מאז?
אוקטובר 2011, חודשיים אחרי סיום המחאה, נאום פתיחת מושב החורף בכנסת. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בוחר לא לומר מלה על המצב החברתי-כלכלי - ולדבר רק על איראן והפלשתינים. חברי הקואליציה הגיעו אז למושב הכנסת עם מבול של חוקי השתקה. השתקה שנועדה לסתום את הפה של אותו ציבור שדרש צדק חברתי, או בשם החיבה שלהם - "שמאלנים" (אף שרבים מהם היו ימנים).
קבלו רשימה חלקית: חוק החרם, חוק העמותות, חוק הלאום, חוק נאמנות-אזרחות, חוק "הנאצי", חוק המישוש, חוק יסודות התקציב, חוק המשילות, חוק צנזור אתרי אינטרנט, חוק החיפוש, חוק הטרור, חוק עוקף בג"צ, חוק לשון הרע, חוק קרן נויבך, חוק ההדחה, חוק המשפט העברי - והרשימה עוד ארוכה. כמה מהחוקים קשורים רק בעקיפין למחאה, אבל כולם מהווים מעטפת למהפכה של נתניהו.
עם זאת, המהפכה האמיתית עברה ועוברת מתחת לרדאר בנהלים, ברגולציה ובמהלכים מאחורי הקלעים. כך, למשל, חווינו פיטורי חוסר נאמנות של בכירים כמו הסטטיסטיקן הראשי ויו"ר חברת חשמל; שינויים בלימודי אזרחות; ביטול הצעות אי אמון בממשלה; הקמת מאגרי מידע על האזרחים - ביומטרי, גנטי, אפילו מאגר קולי; צנזורה וחוסר שקיפות בעיקר בנושא הגז; שלילת תקציבי תרבות, פסילת ספרים ושירים, עונש מאסר לילדים ועוד ועוד.
במקביל לכל אלה, התרחשה החלשה של המערכות השומרות על הדמוקרטיה, למשל התקשורת ומערכת המשפט. נוצרה אווירה שאסור להביע ביקורת על השלטון כי המלך לעולם לא עירום. ראש הממשלה נתניהו לא מתראיין, הוא מחזיק ארבעה תיקים בממשלה ובזכות וטו בוועדת שרים לחקיקה, מסובב את המערכת כדי למנוע חקירות ושולט בתקשורת בצורה אבסולוטית מתוקף הסכם קואליציוני.
אלו בדיוק השינויים שהתרחשו במדינות שהחליפו חברה חופשית במשטר חונק. תמצאו אותם בכל מדריך למשתמש בסגנון של "איך להפוך את המדינה שלך להיברידית בחמש שנים". הפשיזם עדיין לא פה, אבל הדמוקרטיה הלכה לישון. פעם היינו חיקוי זול של ארה"ב, היום אנחנו חיקוי זול של רוסיה וטורקיה.
איך כל זה קשור למחאה החברתית?
קיץ 2011 היה הנקודה המלחיצה ביותר עבור השלטון בעשור האחרון, כולל ממשלת אולמרט. לא איראן וגם לא המשבר הכלכלי, מה שמפחיד כל שלטון זה מאות אלפים ברחובות. התגובות האגרסיביות אצל שכנינו בזמן האביב הערבי נועדו למנוע מהפכה. בישראל, התגובה הראשונית הייתה רכה אל מול מחאה רכה, אבל בטווח הארוך התגובה הייתה מתוחכמת ושקטה.
לתפיסתי, חיסול הדמוקרטיה נעשה באופן מכוון, תוך יישום תכנית מאורגנת וברורה. דמוקרטיה מתפתחת באיטיות לאורך שנים. למשל על ידי חינוך לאזרחות פעילה, שיתוף ציבור בקבלת החלטות, הפרדת רשויות, שמירה על זכויות פרט, יצירת שוויון הזדמנויות, בניית גופי ביקורת ועוד. זה לא נעשה ביום אחד. כל זה לא קורה בישראל בשנים האחרונות, אבל אי אפשר להתעלם מהמבול של החוקים, וממגמה חד-צדדית ברורה. מגמה ברורה ועקבית כזו, לעולם לא מתקיימת במקרה ולא בטעות.
מבול החקיקה החל בנובמבר 2011 ומאז הוא רק מתגבר. כל מי שבקיא בפוליטיקה הישראלית יודע שברחוב בלפור היה לחץ בקיץ 2011 ששווה רק לחקירות הפליליות המתקיימות כיום. שלישית, לכולנו ברור שהאובססיה לנושאי ביטחון (איראן, דעא"ש, חמאס) נועדה ליצור מסך עשן לצורך העברת כל עניין כלכלי, החל מהגז, דרך תקציב שנתי ועד הדרישה לצדק חברתי.
בקיץ 2011 נפקחו לנו העיניים. מי שרצה להמשיך את שוד מעמד הביניים, המחירים העולים, המשכורות התקועות, הקיצוץ בחינוך, בריאות ורווחה, שירות הטייקונים, העלמת הגז הטבעי - כבר לא יכול היה להסתיר את זה. אז במקום לשדוד אותנו באישון לילה בלי שנרגיש, עושים לנו שוד מזוין. בצהרי היום מקימים כאן משטר היברידי שבו הציבור לא יתקומם, לא ידרוש ולא יעביר ביקורת.