ג'ראר קושנר / צילום: בלומברג
החלוקה הפוליטית לשמאל ולימין בארה"ב אומנם התחילה להסתמן עוד בסוף המאה ה-19, אבל השתלטה על הדו-שיח הציבורי רק לפני 85 שנה.
השפל הגדול של שנות ה-30 העלה את פרנקלין רוזוולט לשלטון, והוא התחיל סדרה של רפורמות, שהעניקו תפקיד פעיל לממשלה בניהול הכלכלה. זה היה ההפך ממה שהאמינו הרפובליקאים, לפחות ב-20 השנה הקודמות - וזה מה שהפך את הדמוקרטים למפלגת מרכז-שמאל, או מה שאמריקאים קוראים "ליברלים". הרפובליקאים יכלו להיחשב ליברלים 25 שנה קודם, אבל התנגדותם לרפורמות של רוזוולט הקנתה להם את המעמד של "שמרנים".
הרוב הגדול של יהודי ארה"ב מצאו את עצמם בערך מאותו הזמן באגף השמאלי-ליברלי של הפוליטיקה. מחוץ לשחורים לא הייתה עוד קבוצה אתנית, גזעית או דתית ששמרה אמונים למפלגה הדמוקרטית במידה ששמרו היהודים.
כמו פוארטו-ריקאים
באוצר הקלישאות של הפוליטיקה האמריקאית שמור מקום של כבוד לאיפיון "היהודים חיים כמו אפיסקופלים, ומצביעים כמו פוארטו-ריקאים". לשון אחר, הם חיים כעשירים, ומצביעים כעניים.
ההסבר המקובל לפרדוקס הזה הוא שעניין טבעי הוא בשביל היהודים להתייצב לצד המקופחים. במהלך ההיסטוריה המודרנית, מאז הורשו לצאת מחומות הגטו ולהשתתף בפוליטיקה של ארצות מושבם, הרבה יותר יהודים, הרבה מאוד יותר, פנו אל מפלגות ליברליות ואל השמאל. כמובן, הימין נטה לאסור עליהם את הכניסה. אבל גם כשלא אסר, יהודים במערב נטו שמאלה.
מצב העניינים הזה תסכל עד ייאוש את המפלגה הרפובליקאית. אפילו נשיא פרו-ישראלי כרונלד רייגן לא הצליח להתרומם מעל משוכת 35% של הקולות היהודיים, אף כי חזר גם כאשר קיבל 60% מסך כל הקולות בבחירות של 1984.
ערכים יהודיים
אין זאת אומרת שיהודים יחידים לא עשו חיל בשורות הרפובליקאים, ולא בלטו בימין. בשנות ה-70 וה-80 הצטרפו אל המפלגה "השמרנים החדשים", רובם הגדול יהודים, ונהנו מהשפעה דיספרופורציונלית מ-1980 ואילך. העדפות ניציות במדיניות החוץ הן שהביאו אותם לשם, אבל בהדרגה הם אימצו השקפות שמרניות גם בענייני כלכלה וחברה.
האם ראוי שיהודים יתנגדו לסובסידיות לעניים? או לאפליה מתקנת לטובת שחורים באוניברסיטאות? או לשיווי זכויות ההומוסקסואלים? מבקר מוקדם אחד של השמרנים החדשים גינה אותם כ"יהודים ללא רחמים". הוא טען, שהניאו-קונסרבטיזם מנוגד ל"ערכים יהודיים".
שימוש הלשון הזה לא יפתיע אוזניים ישראליות. הוויכוח הפוליטי בישראל מאוכלס עד לזרא בציונים בלתי פוסקים לאותנטיות היהודית של המתווכחים. ימין ושמאל חולקים זה על נאמנותו של זה לשורשים היהודיים. אבל באמריקה התפתחה הסכמה רחבה, שעל היהודים לתמוך בזכויות אדם ובזכויות אזרח, בפלורליזם ובסובלנות, בדאגה לעניים ולחלשים.
הוא לא יגרום נחת לנאצים
חילוקי הדעת המרים של עידן דונלד טראמפ גולשים גם אל התחום היהודי. בסוף השבוע שעבר, יועצו הכלכלי הבכיר של הנשיא, גרי קון (איות שרירותי של Cohn, שהוא כמובן גרסה של "כהן"), אישר כי שקל להתפטר לאחר שטראמפ השתמט מגינוי חד-משמעי של מפגינים ניאו-נאציים. הם צעדו בסך בעיר שרלוטסוויל, לא הרחק מוושינגטון, וקראו בין השאר "היהודים לא יזיזו אותנו".
אבל קון החליט להישאר, כפי שהסביר ל"פייננשל טיימס": "כאמריקאי יהודי, אני לא ארשה לניאו-נאצים לגרום ליהודי הזה לעזוב את תפקידו". הוא הצליח להפוך את התחמקותו מנקיטת עמדה פומבית לאקט של גבורה ושל הקרבה. אפשר ששכרו יהיה מינוי לכהונת הנגיד של הבנק המרכזי. תקופת כהונתה של הנגידה הנוכחית, ג'נט ילן, יהודייה שמינה הנשיא אובמה, תסתיים בפברואר.
הבו לי את המוניכם
בתחילת אוגוסט, יועץ אחר של טראמפ שירבב את שמו למחלוקת ערכית. סטיבן מילר צעיר בהרבה מקון, ואין לו כל בסיס זולת נאמנותו הפוליטית לנשיא. הוא רכש את חיבתו של טראמפ בזכות חספוסו כלפי מבקרי הנשיא בתקשורת. מילר נשלח לתדרך את כתבי הבית הלבן על רפורמות שהנשיא רוצה להכניס בחוקי ההגירה. במרכזן עומדות הגבלות על כניסת מהגרים חוקיים.
אחד הכתבים הזכיר ליועץ היהודי את המלים החקוקות על פסל החירות בכניסה לנמל ניו-יורק. "הבו לי את המוניכם העייפים, האביונים, הצפופים", כתבה אמה לזרוס, המשוררת היהודייה (ממוצא ספרדי), בהצדעה בלתי נשכחת לשעריה הפתוחים של אמריקה בסוף המאה ה-19. בשערים ההם עברו 2 מיליון יהודים מזרח אירופיים לפני שהם נסגרו בסוף הרבע הראשון של המאה ה-20.
"השורות ההן נוספו לפסל הרבה יותר מאוחר", השיב מילר בחוסר אלגנטיות. הוא האשים אחר כך את הכתב ב"קוסמופוליטיות" מבלי להשגיח, או מבלי לדעת, שזה היה הכינוי שניתן ליהודים בשנות שלטונו האחרונות של סטאלין, כאשר הרודן שיכנע את עצמו שרופאים יהודיים זוממים להרעיל אותו.
האינך מתבייש?
יהודי אמריקה מצאו את עצמם בעבר בעמדות של אי הסכמה עם ממשלים, בין אם זה בענייני פנים ובין אם זה בענייני חוץ. אבל מעולם לא הוצגה במידה כזאת של חריפות השאלה אם יש מקום ליהודים בקבינט, או בחוג היועצים הקרובים של נשיא, שלשון הדיבור שלו וצורת מחשבתו מעמידות אותו הרחק מן ההסכמה הרחבה של יהודי אמריקה ב-100 השנה האחרונות.
ההיסטוריון של השואה, פרופ' שאול פרידלנדר, פירסם בשבוע שעבר ב"בוסטון גלוב" מכתב גלוי לג'ארד קושנר, יועצו הבכיר של הנשיא. תחת הכותרת, "האינך מתבייש, ג'ארד קושנר?", פרידלנדר קרא לחתנו היהודי של טראמפ להתנער מחמיו ולהתפטר מן הבית הלבן על רקע מאורעות שרלוטסוויל.
איננו יודעים אם קריאת פרידלנדר גונבה לאוזניו של מר קושנר. הוא היה עסוק אל נכון ברדיפת שלום במזרח התיכון.