Blood Equality, מיצב שעסק בהפליית אוכלוסיות בתרומת דם / צילום: British Science Gallery, Kate Anderso
מה משותף לגביש יפהפה שעשוי מרוק, למחט מצפן עשויה מברזל שהופק משיליה של אישה ולמכשיר שנועד לשיפור המין האוראלי, בהשראת פלטות ליישור שיניים? כנראה אפקט האיכס, שלדברי ד"ר דניאל גלזר, חוקר מוח בעבר ומנהל גלריה למדע בהווה, "המשיכה אליו היא אוניברסלית למדי".
מבחינת גלזר, איכס הוא רק אחד האמצעים להנגיש מדע להמונים בגלריה החדשה והחדשנית שהוא עומד בראשה, באוניברסיטת קינגס קולג' בבריטניה. הוא רכיב אחד בתוכנית אסטרטגית שיש בה במקביל יעדים ברורים וגישה של פתיחות, התנסות ולא מעט הומור.
"המניע הראשון להקמת הגלריה", אומר גלזר, שהוא גם מומחה לתקשורת המדע, "היה 'הדפיציט הדמוקרטי'. הציבור משלם על פעילות האוניברסיטאות, אך הוא לא מודע מספיק לאופן שבו משתמשים בכספו. בסביבות שנות ה-2000 הרגישו מדענים שהולך ונוצר משבר אמון בין הציבור למדע - תחושה שנתמכה בדוח שערך בית הלורדים. מתוך כך נולד בערך באותה עת הרעיון שהפגשת הציבור עם המדע ומעורבותו בו יכולים להחזיר חלק מהאמון. בריטניה התמקדה בכך והפכה למעצמה של תקשורת מדע".
והאמון במדע חזר?
"את מכירה את הבדיחה שבה אתה שואל את מכסחת הדשא של השכן ואז אומר 'בכלל לא לקחתי אותה והיא גם הייתה שבורה כשהגיעה אליי וכשהחזרתי אותה היא הייתה מושלמת'? אז מחקר ארוך טווח ומעמיק הראה שלא היה משבר אמון ברמה שתוארה, בעיקר לא לגבי המדע באוניברסיטאות. לגבי מדע שמקורו בממשלה, האמון מעט נמוך יותר, ולגבי חברות מסחריות, האמון נמוך עוד יותר, אבל בעצם זה די הגיוני".
הבעיה היא לא הציבור שלא סומך על המדע, אומר גלזר, אלא המדע שלא סומך על הציבור. "המדענים קצת פרנואידים בעניין הזה", הוא אומר, "עד שהם יוצאים החוצה ורואים מה קורה באמת". הגלריה, נוסף על היותה מקום פיזי שהציבור יגיע אליו, היא גם תירוץ למפגש בין מדענים לציבורים שונים במגוון זירות, כפי שיסביר גלזר בהמשך. אוניברסיטת קינגס קולג' השקיעה במיזם הזה 30 מיליון דולר. מתוכם 18 מיליון דולר הושקעו על ידי האוניברסיטה והיתר מתורמים חיצוניים.
אוניברסיטאות, אומר גלזר, היו בעבר המקור העיקרי לידע אקדמי, שניתן רק למעטים, אבל היום יש דרכים שונות להגיע לידע ויש גם ציפייה בציבור שהוא יופץ לאוכלוסיות רחבות יותר. התרומה היא, כאמור, הדדית. "יש עדויות מחקריות לכך שמדענים עושים מדע טוב יותר אם הם חושבים לאורך כל הדרך כיצד להסביר אותו גם למי שאינו מומחה".
"אנחנו לא רוצים לשבור את הקירות של מגדל השן", אומר גלזר, על רקע רעש עבודת הבולדוזרים שמעצבים את בניין הגלריה, שיהיה ממשק ממשי בין האוניברסיטה לרחוב. "אנחנו לא רוצים שהפנים והחוץ יהיו אותו דבר, אבל אם נחשוב על מטאפורה מתחום הביולוגיה, התפתחות הממברנה של התא הייתה חלק חשוב מהאבולוציה. ממברנה מפרידה בין פנים וחוץ, אך יש בה ערוצים שדרכם חומרים מהחוץ יכולים לעבור פנימה והפוך. חלק מהערוצים הללו הם פסיביים, כלומר אם מגיע במקרה החומר הנכון לסביבה אז הוא נכנס, וחלקם אקטיביים - התא עושה מאמץ אמיתי להכניס או להוציא משהו דרך אותם הערוצים. אז הגלריה היא ערוץ אקטיבי להוציא דברים מתוכנו וגם לשאוב דברים מעניינים פנימה, מתוך העיר".
לדברי גלזר, האמריקאים "לא קלטו בכלל" את הרעיון של מעורבות ציבורית במדע. הממשלה האמריקאית אמנם מעודדת מדענים לחשוף את פעילותם לציבור, אך אין חובה לעשות זאת כדי לקבל מענקים ממשלתיים. בבריטניה מדובר בחובה (בישראל תקשורת המדע היא תנאי חובה רק במיעוט מהמענקים -ג"ו). לאור מספר האנשים בארה"ב שלא מאמינים באבולוציה, אולי מדענים אמריקאים באמת מרגישים שדי מסוכן להעביר לציבור את השיח על עבודתם".
מחפשים את בעלי ההון המדעי הנמוך
הגלריה צפויה להיפתח בסתיו הקרוב, אך למעשה היא כבר החלה לפעול והציגה תערוכות בגלריות שונות ברחבי בריטניה והעולם. "אנחנו מתכוונים לפנות לציבור שאיננו פריבילגי, ודווקא יותר קל לעשות את זה לפני שהבניין החדיש והמבריק נחנך", טוען גלזר.
לצוות הגלריה יש הגדרה מעניינת לציבור שאליו הם רוצים להגיע - אנשים עם הון מדעי נמוך. ב"הון מדעי" הכוונה להיקף הנוכחות של מדע בחייו של אדם, וזה תלוי לא רק בלימודיו הפורמליים אלא גם בסוג הספרים שהוא קורא, העיסוק של ההורים ונושאי השיחה איתם, המקור שממנו אותו אדם צורך את רוב החדשות שלו. "אנחנו משתמשים ברפרנסים ובמקורות תרבותיים שבאים מהקהל הזה עם ההון המדעי הנמוך כדי למשוך אותם לעולם המדע", אומר גלזר. "בקרב הקהל הזה נצבע פעולות יזומות כדי למשוך אותו למוזיאון, והתכנים ייקבעו במחשבה עליו. עם זאת, כמובן המקום יהיה פתוח לכולם".
לדברי גלזר, תכנון התערוכות נעשה במחשבה על ובשותפות עם צעירים בגילים 15-25 בעיקר. "זה קהל שלא יגיע ל'מדע על הבר' ביוזמתו וכבר לא מתעניין בלימודים בבית הספר, אבל האופנות מבעבעות בקרבו ועוברות מהצעירים לבוגרים יותר, כי זה הגיל שכולם שואפים אליו בלבם. מחקרים הראו שאם שואלים אנשים מהו הגיל שבו הם הכי רוצים להיות, גם צעירים וגם מבוגרים ידברו בממוצע על גיל 24. זה כמובן לא אוניברסלי ויש אנשים ששנאו את הגיל הזה, אבל בממוצע זה הגיל ששואפים אליו משני הצדדים, ואם יוזמה שיווקית לא תתחיל בו היא לא תגיע אליו".
עם זאת, אומר גלזר, 24 זה גיל מבוגר מכדי לכוון רק אליו. "אם אתה שואל מישהו בגיל 11 מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, ובודק מה הוא הלך ללמוד לבסוף, המתאם גבוה מאוד. אמנם זה לא אומר שהוא יעסוק במקצוע בגיל 28, אבל אם רוצים להשפיע על האופן שבו אנשים תופסים את הזהות שלהם, כך שהדבר ישפיע על בחירת המקצוע שלהם, גם גיל 17-18 הוא מאוחר מדי".
איך מביאים אותם אל הגלריה?
"אחת המוטיבציות החזקות להתעניין במדע בגיל צעיר (וגם בגיל מבוגר) היא צדק - צדק חברתי, איכות הסביבה. מוטיבציה שנייה היא הרצון להרחיב את התודעה מעבר למה שנראה בעין, לדוגמה חייזרים והיקום המתפשט".
מוטיבציה אחרת קשורה ברמת ההתפתחות של המדינה. "אם בודקים את השאיפה להיות מדען במדינה מסוימת אל מול רמת ההתפתחות של אותה מדינה, מקבלים מתאם הפוך", אומר גלזר, "בפינלנד כולם רוצים להיות ב'אח הגדול' ובאוגנדה או בזמביה כולם רוצים להיות מדענים".
בפרקטיקה של העבודה, גלזר מספר שהצוות בוחר נושא לתערוכה עם אוסף של אנשים בעלי חזון מתחומים שונים, ואז הצוות, כולל המדענים, מגיע אל בני הנוער במקומות שבהם הם נמצאים, ויחד איתם בוחן את הנושא ומגלה איתם אילו מוצגים הם היו רוצים לראות. "למשל, בתערוכה על התמכרויות, חשבנו שבני הנוער ירצו לדבר על אלכוהול ועל קנביס, ובפועל הם רצו לדבר על הטלפון הסלולרי, וקצת על פורנו. לא הדברים שלהם ציפינו. הבנו שאם מגיעים לאנשים שלא באים למקומות כאלה ושואל אותם במה הם מתעניינים ויוצר סביב זה אירוע, אז יש סיכוי שהם בסופו של דבר גם יבואו לבקר. המוזיאון לא כולל רק תערוכות, אלא גם הופעות, הרצאות וניסויים שבהם הציבור יכול להיות מעורב".
מגבישי רוק לפטנט להתפלה
התערוכות הראשונות של הגלריה החדשה, שטרם נפתחה רשמית, היו שונות מאוד זו מזו, אולי משום שלכל תערוכה מוקצה אוצר אחר: התערוכה Blood עסקה בכל מה שמדמם; התערוכה Mouthy התרכזה בכל מה שקורה בפה; התערוכה Fed Up עסקה בעתיד המזון, ו-Frequencies עסקה בכל מה שקשור לתדרים. אחד האירועים המעניינים סביבה היה מפגש בין המלחין וטכנאי הסאונד טים סטיבנס לג'ון ליטל, המנהל את התקציב של אוניברסיטת קינס קולג'. סטיבנס עקב אחרי סדר היום של ליטל ויצר מערכת המייצגת באמצעות קולות את המידע שאיתו מתמודד ליטל במשך היום. המטרה הייתה לשנות את האופן שבו הציבור תופס את עבודתם של אנשים העוסקים בכספים ובתקציבים. התערוכה הבאה תעסוק בהתמכרות, ובעתיד יגיע גם תורו של החומר האפל, כולל כל פרשנות שתרצו לתת לרעיון הזה.
התערוכות משלבות בין מדענים לאמנים. "בתערוכה Mouthy הזמנו מדענית מספרד שעשתה גבישים מרוק. זה היה דבר מדהים, וקיבלנו אותה מיד. אספנו רוק מכל מי שהגיע לפתיחה. זה מכניס אנשים לאקשן, זה אומר שהם מעורבים - זה הרוק שלהם. ואז מדען אחד אמר לנו, בכלל לא גיבשת רוק, אלא את החומר שבתוכו שמרת את הרוק. עכשיו הם עובדים יחד כדי לראות איך אפשר לגבש רוק טהור באמת. הם חוקרים את הרוק ואת המבנה שלו, ובעקבות זאת יש להם גם פטנטים משותפים בתחום ההתפלה. לאמנית לא היה קשר למדע בעבר.
"כאשר מפגישים מדענים ואמנים, אין ביניהם מאבקי אגו כי אין ביניהם חפיפה, אבל לשני הצדדים יש סטטוס. מדענים מעריכים אמנים, בעיקר כשהם מתחילים להיות באינטראקציה איתם. יחד, הם חולקים זה עם זה את אזורי הבורות שלהם ונפגשים איפשהו באמצע, בגובה העיניים, ויוצרים את המקום שאליו גם אנשים אחרים שאין להם ידע קודם בתחום, ואולי גם לא סטטוס, יכולים להיכנס יחד איתם. וזה הטריק שלנו. האינטראקציות נמשכות במשך כשנתיים לפני פתיחת התערוכה".
השילוב בין מדע לאמנות ועיצוב אינו חדש לגמרי. הוא חלק ממגמה הולכת ומתרחבת של "עיצוב לשם דיון", או "עיצוב ספקולטיבי", שמטרתה להעלות שאלות על הפוטנציאל של הטכנולוגיות שעומדות לרשותנו והגילויים המדעיים: אילו מוצרים חדשים הם עשויים להכניס לחיינו ומה היחס שלנו אליהם.
הסתקרנת? חפש הרחבה בוויקיפדיה
בתערוכה שעסקה בפה, לדוגמה, הוצג מכשיר לשיפור החוויה של מין אוראלי, שיוצר על ידי רופא שיניים, בהשראת פלטה לשיניים. "בהתחלה אמרנו, 'מה?' ואז הוא שלח לנו סרט וידיאו שבו הוא נראה בקליניקה שלו, עם הציוד הדנטלי שלו, משתמש בכל הכלים המוכרים ליצירת תבליטי שיניים אבל לשם יצירת המוצר החדש", מספר גלזר. "באופן לא מפתיע, הסיפור כוסה ב-Times, Wired, Daily Mail ועוד הרבה ירחונים. כולם אמרו 'מין אוראלי', אבל גם העבירו את המסר שלנו, והוא שמדובר בפרויקט ספקולטיבי ששואל אם רפואה צריכה רק להפחית כאב ומוות, או שתפקידה גם להגביר עונג".
במסגרת התערוכה, התקיים גם האירוע Science of Snogging, שבו אמניות הסטנד-אפ רוזי וילבי ואיימי טיילור הציגו מידע מדעי על האבולוציה והביולוגיה של הנשיקה. לאחר מכן נכנסו הנוכחים ל"תא נשיקריוקי", שבו האזינו ל"שירי נשיקות" קלאסיים וסיפרו על נשיקות משמעותיות בחייהם ל"קופסת הנשיקות".
בתערוכה שעסקה בדם, הוצג פרויקט בשם Heme, שבו הונחה בתוך קערת מים מחט מברזל, שהופק משליות של נשים. "הרעיון היה הקשר בין אם לילד, שמוביל אותנו לצפון האמיתי שלנו", אומר גלזר ומבהיר: "לא הכנסנו לאירוע פוסטר שמתאר את המבנה של מולקולת Heme. אם עוררנו את סקרנותך, חפש בוויקיפדיה אחר כך".
אחד האירועים סביב התערוכה היה Drawing Blood, שבו היסטוריונית המדע ד"ר שרה צ'ייני סיפרה סיפורים היסטוריים על טאבואים וטקסים הקשורים בדם, ולאחר מכן האמנית איימי קינגסמיל הופיעה עם יצירתה "בלום", שבה עלי כותרת של ורדים מוצמדים לפניה באמצעות מחטים דקות. במקביל התקיים שיעור ציור שהמשתתפים בו ציירו את האמנית ודנו ברגשות שמעורר בהם האירוע ובשאלת "אפשרות היופי שבהקרבה".
"אסור להיות רגיש מדי, כי אז אתה מפספס הזדמנות להגיע אל קהל היעד שדיברנו עליו, ותוך כדי כך לעשות מחקר אמיתי ולשאול גם שאלות אמנותיות-פילוסופיות משמעותיות", אומר גלזר.
לדבריו, כאשר מדענים כבר טורחים לתקשר עם הציבור הרחב, הם לעתים קרובות עושים זאת "כדי לתקן אותך ולהראות לך מה 'אמיתי'. אבל הציבור לא מטומטם והוא יודע שהמדע מתקדם דרך מחלוקת, וכשתחזור למעבדה שלך הקולגות יגידו לך, 'למה אתה מדבר שטויות בעיתון'. לכן אמנות ו'מגניבות' הן דרך קלה יותר להגיע לאנשים ולהציג להם מדע, מניסיון לחנך אותם".