השופט מגן אלטוביה / צילום: בירן בוצ'צ'ו
האם לחברה מותר להתייחס להלוואת בעלים אחת באופן שונה מהשנייה, במובן זה שמותר לה לפרוע הלוואת בעלים שניתנה במקום מימון בנקאי, ואינה מקנה מניות למלווה (הלוואת כסף) לפני שהיא פורעת הלוואת בעלים שניתנה תמורת מניות בחברה (הלוואות הון)? זו הייתה השאלה המרכזית בתביעה על סך 20 מיליון שקל שהגיש בעל מניות מיעוט בחברה המחזיקה בפארק הקרח שבאילת (קניון ICE MALL) נגד בעל השליטה בחברה.
עוד בשלבי התכנון וההקמה של פרויקט פארק הקרח באילת העניק איש העסקים יצחק ארביב הלוואת בעלים על סך 3 מיליון דולר לטובת הפרויקט. בהמשך השקיע ארביב בפרויקט פעם נוספת, באמצעות הלוואת בעלים שנייה על-סך 5 מיליון שקל. תמורת שתי הלוואת הבעלים שהעניק, קיבל ארביב בעלות ב-12% מהפרויקט. לפי ההסכם שכרת ארביב עם החברה שיזמה את הפרויקט, בשליטתו של איש העסקים ניסים יניב, נקבע כי הלוואות הבעלים יוחזרו לבעלי המניות באופן שווה לפי חלקם היחסי.
ב-2012 הושלמה הקמת הפרויקט, ופארק הקרח, הכולל משטח החלקה על הקרח, חנויות מסחר ושטחי שירות, נפתח למבקרים. אלא שלטענת ארביב, שיוצג בהליך על-ידי עורכי הדין אבישי חלפון, מאיה כהן ושניר רטנר ממשרד גולדפרב-זליגמן, בעל השליטה יניב הדיר אותו מניהול ענייני החברה וסירב להשיב לו את הלוואת הבעלים שהעניק לפרויקט. זאת, בעוד שאת מרב הלוואות הבעלים שנתן יניב בעצמו הוא דווקא כן פרע.
טענתו העיקרית של יניב ביחס לאי-החזרת הלוואת הבעלים שהעניק ארביב, גרסה כי הלוואות הבעלים שניתנו על-ידי יניב הועמדו לטובת הפרויקט שלא תמורת מניות, ובמקום מימון בנקאי, לאחר שאף מוסד פיננסי לא הסכים להעמיד הלוואות לטובת הפרויקט. לכן, הוא גרס, פירעון הלוואות אלה קודם לפירעונן של הלוואות בעלים "רגילות" - כפי שהיה קורה לו היו הכספים מתקבלים על-ידי מוסד בנקאי שוודאי היה מבקש לעצמו קדימות בפירעון. יניב אף טען יותר מכך - לטענתו הוא "עשה חסד עם ארביב כשלא דילל את החזקותיו עד דק", ועוד טען כי תביעתו מגלמת כפיות-טובה.
לטענת יניב, טרם הסתיים פירעון הלוואות שניתנו לחברה שהקימה הפרויקט שלא כנגד הקצאת מניות (על סך 28 מיליון שקל), ורק לאחר שאלה יגיעו לפירעונן המלא, יגיע גם תורן של הלוואות הבעלים ה"רגילות" להיפרע.
השופט מגן אלטוביה מהמחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל-אביב דחה את כל טענותיו של יניב וקבע כי אין מקום לאבחנה בין סוגים שונים של הלוואות בעלים, אלא אם הדבר הוסכם במפורש. עוד קבע אלטוביה כי ההתנהלות מול ארביב מהווה קיפוח של המיעוט.
אלטוביה היה נחרץ בפסיקתו, כשקבע כי "אין למצוא בהוראות הסכם ההשקעה שכרתו ארביב והחברה שהקימה את הפרויקט עיגון לשוני לפרשנות הנתבעים כאילו יש ליתן עדיפות או קדימות לפירעון הלוואות כסף על פני הלוואות הון. אדרבא, הוראות הסעיף שוללות באופן פוזיטיבי מתן קדימות לפירעון איזה מהלוואות הבעלים".
השופט דחה גם את טענת יניב, לפיה אילו מוסד פיננסי היה מלווה לפארק הקרח כסף לבניית הקניון, הוא היה מתנה את העדפת פירעון ההלוואה שנתן על פני הלוואות הון; ומכאן שכאשר הלוואה דומה ניתנת לפארק הקרח על-ידי יניב, אין כל סיבה ש"התוצאה תהיה אחרת".
כפי שעולה מפסק הדין, ההלוואה של ארביב לפרויקט ניתנה בזמן שיניב חשש שרשות מקרקעי ישראל תבטל את הסכם החכירה של המגרש שהוקצה לבניית הפארק בשל היעדר מימון. "יניב היה זקוק למימון דחוף כדי שלא לאבד את תוכניתו לבניית קניון הקרח וכדי שלא להפסיד את ההשקעה הכספית הגדולה שהשקיע עד אז. בנסיבות אלה יש להניח כי יניב היה זקוק מאוד לכסף שהסכים ארביב להזרים לטובת קידום בניית קניון הקרח באופן מיידי. במצב דברים זה, מלבד הקצאת מניות כנגד הסכום שהזרים ארביב, סביר להניח כי יניב היה מוכן להבטיח לארביב שהלוואותיו ייפרעו יחד עם יתר הלוואות הבעלים האחרות, ללא הבחנה בין הלוואות כסף לבין הלוואות הון", נקבע בפסק הדין.
עוד הוסיף אלטוביה בהקשר זה כי "אפשר שמבחינה כלכלית או פיננסית נהוג ומקובל להעדיף פירעון הלוואות כסף על פני פירעון הלוואות הון, אלא שבנסיבות ענייננו נראה כי אין ליתן לכך משקל מכריע. יניב נזקק לכסף של ארביב שעה שעל-פי גרסתו של יניב עצמו, אף מוסד פיננסי לא היה מוכן ליתן אשראי לפארק הקרח, ומיזם בניית קניון הקרח עמד בפני סכנה ממשית. בתנאים אלה, סביר שיניב לא עמד על כך שהלוואות הבעלים שנתן או ייתן בעתיד ייפרעו, כפי שלטענתו היה מקובל ונהוג, אלא 'במקביל' לפירעון הלוואותיו של ארביב ו'ללא כל קדימות שהיא'".
עוד נקבע בפסק הדין כי על יניב להעביר לארביב את כל המסמכים והנתונים אודות פרויקט פארק הקרח, וכי באי-העברתם הפר יניב את חובות האמון שהיו מוטלות עליו.
בקבלת תביעתו של ארביב, קבע בית המשפט כי ככל שהסכומים שיימצא ארביב זכאי להם יעברו את הסכום שנתבע על-ידו (20 מיליון שקל), תיזקף היתרה לזכות ארביב כהלוואת בעלים. בנוסף, יניב חויב לשלם לארביב שכ"ט על סך 70.5 אלף שקל, וכן להשיב לו את האגרה ששילם עם הגשת התביעה, על סך 500 אלף שקל.