בנימין נתניהו ובני גנץ / צילומים: כדיה לוי, טל שניידר, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
שנה שמתקיימות בה שתי מערכות בחירות היא לא תקופה קלה לבודקי עובדות, שעוסקים באיתור הכשלים בטענות של נבחרי ציבור. במשרוקית אנחנו לעולם לא משתמשים במילה "שקר", והטענה הכי מופרכת תקבל מאיתנו את הציון המנומס "לא נכון". אבל מדי פעם, הפוליטיקאים שלנו משמיעים טענות שגורמות גם לנו להרהורי כפירה, ושנת תשע"ט ברוכת הקמפיינים גרמה לנו לתלוש הרבה שערות.
כך קרה למשל כששמענו את שר האוצר משה כחלון מתגאה שהעלה את שכר המינימום מ-4,000 שקל בחודש ל-5,300 שקל, לאחר ש"לאף אחד לפניו לא היה אכפת". אל"ף, המתווה להעלאת שכר המינימום הושק בראשית 2015, לפני שכחלון מונה לשר האוצר. בי"ת, כבר בדקנו את הטענה הזאת וגילינו שהיא שגויה.
כמה פעמים השנה קינאנו קצת בארגון האמריקאי פוליטיפקט, שמעניק את הציון Pants on Fire לאמירות "לא מדויקות שמשרתות טיעון מגוחך". וגם בבודקי העובדות של "הוושינגטון פוסט", שעובדים עם "סולם פינוקיו". בארגון האיטלקי פג'לה פוליטיקה זה כמובן נשמע יותר יפה: הם מחלקים את הציון "פינוקיו אנדנטה" - הדובר מטעה או משקר אבל במתינות - ו"פנצאנה פצסקה", קרי: גוזמה מטורללת. איפה זה ואיפה הסולם היבשושי שלנו - "נכון", "נכון ברובו" וכיו"ב, ובמקרים חריגים גם "מטעה".
עד היום נשארנו מאופקים, אבל כבר יש תוכניות מגירה להוסיף ציון מחמיר יותר. המועמד הפופולרי בצוות הוא "בובע מייסעס", סיפורי סבתא. הוא יתאים למשל לטענה של דוד ביטן, שאפשר להגיע מאופקים לתל אביב ברכבת תוך 40 דקות. גם לזו של סגן ראש עיריית תל אביב אסף הראל, שטען בקמפיין שלו ששיעור הזכאים לבגרות בכפר שלם הוא 9%; בשני התיכונים בשכונה השיעורים הם 94% ו-80%.
זה יהיה אולי הפרויקט שלנו לשנה החדשה. בינתיים, הנה עוד כמה דברים שהעסיקו אותנו השנה, וידריכו את מנוחתנו גם בזו הבאה עלינו לטובה.
שנכבדהו ונחשדהו
הנחת יסוד בעבודתם של בודקי עובדות היא שאפשר לדעת מה אמיתי ומה לא. אבל כשאיילת שקד אומרת שיש רק 100 אלף פלסטינים בשטחי C, או כשעמיר פרץ טוען ש-80% מתושבי ישראל חיים במינוס כרוני - אין לנו כמובן דרך לספור לבד. אנחנו נשענים בדרך כלל על בסיסי נתונים קיימים. מי שרוצה לבחון את המאגרים האלה יכול למצוא תמיד את הקישורים בבדיקה שאנחנו מפרסמים באינטרנט.
האילוץ הזה לא חף מבעיות. ככלל, אנחנו מעדיפים להסתמך על נתונים רשמיים של רשויות המדינה: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, דוחות מבקר המדינה. אבל מי מבטיח לנו שהם מספרים את האמת? נכון, גופים כאלה מחויבים לפי חוק לתת מידע אמין; יש להם משאבים נדיבים וכוח אדם מקצועי שיכול לאסוף כמויות עצומות של נתונים ולפלח אותם בכל מיני דרכים. החוק גם מחייב אזרחים ורשויות אחרות למסור להם מידע. שום גוף פרטי לא נהנה מיתרונות כאלה.
אבל לא כל החוכמה והידע נמצאים בידיים רשמיות. דוגמה קטנה שנתקלנו בה השנה: רשות האוכלוסין וההגירה, שאחראית ליישם את המדיניות כלפי זרים ומבקשי מקלט, מפרסמת מדי רבעון כמה זרים יש בישראל, מה מעמדם ומנין הגיעו. ארגונים שפועלים לטובת מבקשי מקלט אמרו לנו שנתוני הרשות חסרים ולא מתיישבים עם מה שהם מכירים מעבודתם בשטח. בלית ברירה הם משתמשים בהם.
עוד דוגמה: לקראת הבחירות הקודמות בדקנו טענה של ח"כית סתיו שפיר, שקבעה שתקציבי הרווחה והבריאות קוצצו בעשור האחרון. הטענה הזאת לא התיישבה עם המספרים שבתקציב המדינה, אבל שפיר התעקשה, וכתבה לנו שאם היינו רואים את תמונת המצב המלאה במערכת מרכב"ה - המאגר הממוחשב שבו מנוהלים כל התשלומים מאוצר המדינה - היינו רואים שהיא צודקת. הצרה היא שלאיש מאיתנו, כולל שפיר, אין גישה למרכב"ה. עד שלא יוכח אחרת, אנחנו נאלצים לדבוק בנתונים שיש לנו.
שלא נהדהד טעויות
פתגם רוסי עתיק אומר: "סלובו ניה וורוביי, וילטית-ניה פוימייש". בעברית: "מילה היא כמו ציפור דרור; אם היא מתעופפת לא תתפוס אותה שוב". והאמת הפשוטה הזאת טומנת פח לבודקי עובדות, כי כדי להצביע על טעות במשהו שאמר פוליטיקאי אנחנו חייבים לפרסם את המילים שלו. ומה אם בכך אנחנו עוזרים להפיץ את הטעות?
דוגמה טרייה: כדי לשכנע את שומעיו שיש לבנות בתים רבים מעבר לקו הירוק טען לאחרונה בצלאל סמוטריץ' שהנסיעה מההתנחלות אלקנה לתל אביב קצרה יותר מהנסיעה לשם מרעננה. הראינו שזה לא נכון; אבל ייתכן שכמה מקוראינו שנתקלו בטיעון הזה לראשונה במדור שלנו לא ישתכנעו מתוצאות הבדיקה. הם יבחרו לחזור על הדברים, כי טענות עובדתיות עוזרות לחזק עמדות אידיאולוגיות. שכרנו יצא בהפסדנו.
נתקלנו גם בווריאציה על הנושא הזה: אנחנו מפרסמים בדיקה שמראה שהפוליטיקאית טעתה, והיא מבקשת מאיתנו להדפיס תגובה שבה השגיאה המקורית חוזרת, או מופיעה שגיאה חדשה. יואב קיש אמר לא מזמן שערוץ 20 עמד לפני סגירה "כי רצו לגבות ממנו קנסות שמערוצים אחרים לא גבו". התברר שמועצת הכבלים קנסה את כל הערוצים. כשפנינו אליו, הוא שלח תשובה שפרסמנו בעיתון שלפיה אמנם קנסו את הערוצים האחרים אבל "למרות החיוב לא אכפו עליהם תשלום". גם זה לא נכון. האם בפרסום התגובה הזאת עזרנו ליצור מצע עובדתי מוסכם, או רק הפרענו?
שנכניס דברים לקונטקסט
"כבר אין דבר כזה אמת", מכריזה ליליאן בסדרה הקומית "קימי שמידט" של טינה פיי. "אפשר למצוא עובדות כדי לגבות כל טענה. ידעת, למשל, שההתנקשות בלינקולן הייתה מפוברקת?" היא שואלת, ולוחשת בסוד: "ג'ון ווילקס בות' היה שחקן!"
לינקולן נרצח בתיאטרון, ובות', הרוצח, באמת היה שחקן פופולרי. איזה ציון הייתם נותנים לטענה של ליליאן בתור בודקי עובדות? האם זה תפקידם של בודקים להגדיל ראש, להרחיב ולהשוות, כדי לוודא שאף אחד לא משתמש בנתונים נכונים כדי למכור לנו תמונת מציאות מעוותת? ואולי צריך לגלות יותר ענווה ולהשאיר לקוראים לשפוט את ההקשר? זאת דילמה שהעסיקה אותנו לא-מעט השנה.
כששר המשפטים הטרי אמיר אוחנה ביקש למנות מנכ"ל חדש למשרדו ערב הבחירות, הוא הצדיק את הצעד בתקדים דורית ביניש, שלדבריו מונתה לבית המשפט העליון בימי ממשלת מעבר. טכנית, אוחנה צדק. ביניש מונתה קצת אחרי רצח רבין, לפני שהכנסת הצביעה אמון בממשלה החדשה של שמעון פרס. אמנם הכנסת לא הצביעה אי אמון בממשלה, לא התפזרה ולא הלכה לבחירות - אבל אוחנה הרי לא הכחיש את הדברים האלה. אחרי לבטים נתנו לו את הציון "נכון ברובו", אבל רבים מקוראינו חשבו שעשינו לו הנחה. גם אצלנו בצוות הדעות עדיין חלוקות.
עוד דוגמה: שר התחבורה היוצא ישראל כ"ץ טען שמספר ההרוגים בכבישים בתקופתו ירד ב-30%. מתמטית זה די מדויק. אבל מתברר שעיקר הירידה נרשמה בין 2008 ל-2009 - השנה הראשונה של כ"ץ בתפקיד - בהמשך למגמה שהחלה לפני שנות ה-90. בתוך הקדנציה היו גם תנודות כלפי מעלה. כלומר, כ"ץ ציטט נכון נתונים על שתי נקודות בזמן, אך התעלם מכל מה שקרה בין לבין, או לפני כן. האם לשפוט את ההתפארות שלו לראש או לזנב? נתנו לו חצי-נכון, אך גם במקרה הזה, המשכנו להתווכח.
שלא נעשה איפה ואיפה
בודקי עובדות לא חיים בריק. המציאות הפוליטית עוטפת אותנו, לפעמים עד כדי מחנק, ותמיד עולה חשד שאנחנו לא חורצים משפט באופן ענייני. השנה החולפת חייבה אותנו להתעסק בשאלות עדינות בשיח הציבורי בישראל - כמה אנשים נפגעו מהירי מעזה, למשל, ומה מספר משגיחי הכשרות בארץ. איך דואגים שההטיות האישיות שלנו לא ישפיעו על תוצאות הבדיקה ומנטרלים את היחס שיש לכל אחד מאיתנו לדובר, למפלגה, לנושא הבדיקה?
כשהתחלנו לעבוד קבענו לנו את העיקרון שהדיון באמירות, והציון שאנחנו נותנים, נעשה בעבודת צוות. אבל רק במקרים בודדים השנה הייתה בינינו הסכמה כללית על הציון. חלוקת ציונים לטענות היא סיפור מורכב. לפני שגוזרים את הדין צריך להתחשב בהקשר שבו נערך הראיון, להקשיב היטב למה שהמרואיין נשאל ולפרש את התשובה בהתאם. אולי הוא סתם מעד בלשונו? אולי התבלבל? אנחנו צריכים לשים את עצמנו בנעלי המאזינות והמאזינים שבחירת המילים אולי הייתה עלולה להטעות אותם. רק אז יודעים מה לבדוק.
כמה הצלחנו לעמוד בכך בתשע"ט? הנה כמה דברים שגילינו על עצמנו כשסיכמנו את המספרים (ראו גרף). המשרוקית גילתה השנה יותר "נדיבות": 23% מהבדיקות קיבלו ציונים חיוביים, לעומת 16% בתשע"ח. זה לא מעט, בהתחשב בכך שאנחנו חוקרים, מטבע הדברים, בעיקר טענות שנשמעות חשודות. האם התרככנו? אולי הפכו להיות רכים מדי? אם נהיה כנים, השינוי העיקרי הוא שהפכנו מארגון עצמאי לחלק ממערכת גלובס. פעם היינו מפרסמים שתיים־שלוש בדיקות בשבוע. כיום - חמש כתבות ובדיקות. לא תמיד קל למצוא הטעיה בוטה באמת בכל יום, ואולי זה סימן טוב.
עוד דבר שגילינו: רק 59% מהטענות של חברי ליכוד התבררו כשגויות, לעומת כ־65% בכחול לבן. זו גם ירידה ניכרת לליכוד מתשע"ח, אז 78% מהטענות של חברי המפלגה קיבלו ציונים שליליים.
מישהו עוד עלול לחשוד שקיבלנו החלטה להקל על דוברי מפלגת השלטון, ודווקא בשנת בחירות. ובכן, לא שידוע לנו.