נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות / צילום: כדיה לוי, גלובס
"שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט" - כך כתב באחד מפסקי הדין הנשיא מאיר שמגר ז"ל, שממנו נפרדנו בצער רב לפני שבועות ספורים. בכך ביטא הנשיא שמגר את ההשקפה הרווחת, ולפיה במדינה דמוקרטית לאמון הציבור יש תפקיד מרכזי וחשוב בביסוס המעמד המוקנה למוסדות המשפט בכלל, ולרשות השופטת - שעליה ארצה לייחד את דבריי - בפרט.
בניגוד לניסיונות של גורמים שונים לצרוב בתודעה הציבורית מצג שלפיו יש ירידה באמון הציבור כלפי הרשות השופטת, מדד הדמוקרטיה הישראלית מסוף שנת 2018 מטעם "המכון הישראלי לדמוקרטיה" מגלה כי בית המשפט העליון זוכה לרמת האמון הגבוהה ביותר מבין מוסדות השלטון בישראל, אחרי הצבא ונשיא המדינה; וסקרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על כך שאמון הציבור ברשות השופטת ובבתי המשפט אף עלה מאז שנת 2016.
יהיו בוודאי מי שיציגו נתונים אחרים, אך כפי שכתב אחד השופטים הדגולים שקמו למדינת ישראל, השופט חיים כהן ז"ל, במאמרו "הרהורי כפירה באמון הציבור": "מסתבר שאמון הציבור הוא משרתם של אדונים רבים, כל אחד נופח בו רוח חיים משלו. ואף אחד מהם אינו יכול להוכיח שאותו פנטום אומנם קיים ורוקד לפי חלילו שלו".
בשונה מהשופט כהן ז"ל, שסבר כי תורת "אמון הציבור" היא נטע זר בתורת המשפט, ומן הראוי לנטוש אותה כליל - אני נמנית עם אלה הסבורים כי אמון הציבור הוא נכס חשוב שאותו על הרשות השופטת לשמר ולטפח.
בין אמון לפופולריות
יש להבחין הבחן היטב בין החתירה לחיזוק ולשמירה על אמון הציבור ברשות השופטת, לבין חתירה לאהדה ציבורית תוך ניסיון לרצות. אכן, הכרעות קשות הן פעמים רבות לא פופולריות; כך גם ההגנה על זכותם של פרטים בחברה שאינם חלק ממדורת השבט עשויה לעורר התנגדות.
הכרעות שיפוטיות אינן חסינות מביקורת, כל עוד הדעות השונות מועלות באופן ענייני ומכבד על-פי כללי המשחק הדמוקרטי. האפשרות להכיל דעות שונות במסגרת השיח הציבורי היא מסימני ההיכר של דמוקרטיה בריאה, אך בית משפט הפועל מתוך שאיפה לרצות ולזכות בפופולריות ציבורית אינו יכול לבצע את עבודתו נאמנה.
אמון הציבור והסדר החברתי
אמון הציבור ברשות השופטת מותנה בראש ובראשונה בהיותה מערכת עצמאית, בלתי תלויה, מקצועית וא-פוליטית. נאמנותה נתונה לציבור בכללותו ולכל פרט מן הפרטים המרכיבים אותו, ואין עליה מרות זולת מרותו של הדין. שימור "המערך הגנטי" הזה של הרשות השופטת הוא הכרחי, והוא זה המיועד להבטיח כי הציבור יקבל את הכרעותיו של בית המשפט ויקיים אותן, גם אם הן אינן תואמות את השקפותיו בעניין כזה או אחר.
אמון הציבור במוסדות המשפט כמוסדות מקצועיים ובלתי תלויים מבטיח את הסדר החברתי. התנהלותה התקינה של החברה הישראלית אינה יכולה להיות תלויה בהצבת שוטר בכל פינת רחוב, אלא בכך שמרבית האזרחים מצייתים לחוק רוב הזמן - הם נמנעים מיישוב סכסוכים בצורה אלימה, הם מכבדים חוזים ומאפשרים את קיום הכלכלה ומערכות השוק, והם מקבלים את הכרעות בתי המשפט ומצייתים להן.
במובן זה ניתן לומר כי נדרשת הדדיות ביחסים של הציבור עם הרשות השופטת ומוסדות המשפט בכללם: מוסדות אלה נסמכים בפעולתם על הציבור, על הכרתו בחשיבות עיקרון שלטון החוק, על יכולתו של הציבור לזהות עוולות ולהביאן אל סיפו של בית המשפט ולנהל הליך המאפשר חתירה לאמת. ההדדיות הזו המתקיימת בין הציבור ובין בתי המשפט איננה היסוד היוצר את קיומה של הרשות השופטת, אך היא בהחלט ה"דלק" המאפשר לה לנוע באופן תקין.
אמון הציבור במבחן המעשה
אכן, יש שופטים ולא רק בירושלים. יש שופטים מסורים, מקצועיים וחדורי שליחות בכל רחבי הארץ - בטבריה, בנתניה, בבית שמש, בדימונה, בקצרין ובקריית גת - העושים את מלאכתם נאמנה והמתמודדים עם למעלה מ-800 אלף הליכים משפטיים חדשים המוגשים מדי שנה לכל ערכאות השיפוט בישראל - בבתי המשפט לתעבורה, בבתי המשפט למשפחה, בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט לנוער ובבתי משפט השלום והמחוזיים.
בתי משפט אלה הם הלב הפועם של הרשות השופטת שלנו, ואף שברוב ימות השנה מופנה הזרקור הציבורי והתקשורתי בעיקר אל בית המשפט העליון, אני סבורה כי בדברנו על אמון הציבור ראוי להפנות את הזרקור ולהאיר בו לא פחות את בתי המשפט הפרוסים לאורכה ולרוחבה של הארץ. השופטים המכהנים בבתי משפט אלה ועובדי המינהל המסייעים בידם מקיימים מגע קרוב, יומיומי ובלתי אמצעי עם הציבור בישראל בהליכים אזרחיים ובהליכים פליליים, וזאת לרוב בצמתים טעונים של מצוקה וקושי, והם עושים כל שביכולתם על-מנת ליתן להם מענה מיטבי.
הרשות השופטת מחויבת לעשות כל שניתן על-מנת להצדיק בכל יום מחדש את אמון הציבור בה. זהו אתגר לא פשוט בייחוד בהינתן העובדה כי שופטי ושופטות ישראל ערבים זה לזה, ולעתים די בכך שאחד או אחת מהם נכשל בהתנהלות שאינה ראויה על-מנת להכתים את המערכת כולה.
בהקשר זה חשוב לומר כי הרשות השופטת, ככל מערכת פעילה, אינה חפה מטעויות - מי שאינו עושה, אינו טועה. אך דומני כי גם כאשר מתגלים כשל או טעות, המבחן האמיתי הוא ביכולתה של המערכת לאתר את הטעות, לתקנה ולהפיק את הלקחים לעתיד לבוא. מהלכים אלה הם בעיניי הכרחיים על-מנת לבסס ולשמר את אמון הציבור.
כמו כן, אני סבורה כי לצד איכות השפיטה יש לשקוד על שיפור ביצועי הרשות השופטת - ההספקים שלה, קיצור לוחות הזמנים, הנגישות לבתי המשפט ושביעות-הרצון מהשירות המשפטי הניתן על-ידה על כל גווניו. בהיבטים אלה חשוב לי להדגיש כי הרשות השופטת ושדרת הניהול בה על כל זרועותיה שוקדות כל העת על שיפור המדדים הללו, בין היתר, תוך פיתוח והסתייעות בטכנולוגיות מתקדמות ובהצבת יעדים כלל-מערכתיים לצמצום משך הזמן הנדרש לניהול ההליך השיפוטי ולהכרעה בו.
אמון הציבור - האתגר ומבט לעתיד
הציניקנים יאמרו כי בעידן שבו גוברים הניסיונות להחליש את מעמדה של הרשות השופטת ולכופף אותה לטעמם של פוליטיקאים, אין בהכרח קשר בין מצוינות מקצועית שאליה חותרת הרשות השופטת ובין אמון הציבור. על הסכנה הרבה הכרוכה במגמה כזו עמד השופט כהן ז"ל כבר בשנת 2002 במאמר שהזכרתי, בציינו: "הניסיון הישראלי מלמדנו שאין לך פגיעה רעה באמון הציבור במערכת המשפט מזו הבאה בעקבות הסתה פוליטית. אם עד כה ההנחה הייתה שאובדן אמון הציבור, או חשש הפגיעה בו, קשורים סיבתית עם תקלות של ממש בתפקוד מערכת המשפט - הרי עתה נמצאנו למדים שיש שאובדן אמון הציבור או הפגיעה בו עלולים לבוא ללא כל קשר עם תפקוד זה".
דומה כי תובנה פסימית זו משקפת במידה רבה גם את מציאות הדברים בישראל של היום. למרות זאת, אני מתעקשת לדבוק בתפיסה שככל שנתמיד במאמץ לתקן, לשפר ולייעל את השירות הניתן לציבור בבתי המשפט, תוך שמירה על אופייה של הרשות השופטת כרשות עצמאית, מקצועית, בלתי תלויה וא-פוליטית - כך נבטיח את אמון הציבור בה. לכך אנו מחויבים, וכך נמשיך לעשות.
הכותבת היא נשיאת בית המשפט העליון