הספורט הישראלי בעשר השנים הבאות / צילום: באדיבות הוועד האולימפי בישראל ורויטרס, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
אי אפשר להגיד שהספורט הישראלי לא התקדם בעשור האחרון. חמישה אצטדיוני כדורגל משמעותיים הוקמו או שופצו, נוסף אולם כדורסל ענק ברמה אירופית בירושלים, קבוצות כדורגל ישראליות שיחקו במפעלים האירופיים והפכנו למעצמה בהתעמלות אמנותית ובג'ודו.
הספורטאים האולימפיים המשיכו לזכות במדליות באליפויות עולם ובמשחקים האולימפיים. נבחרת העתודה היא שם דבר בכדורסל האירופי. ואף אחד לא היה מאמין בתחילת העשור, שישראל תצליח לארח אירוע בינלאומי יוקרתי כמו הג'ירו דה איטליה.
אבל כשמסתכלים החוצה להשוואה הבלתי נמנעת של הדרך שעשו מדינות אחרות - התחושה היא חמוצה. ישראל היא לא מדינת ספורט. וגם אם אנחנו מתקדמים אז העולם נע בצעדים מהירים יותר.
בניסיון להבין לאן הולכת ישראל בעשור הבא כינסנו לשיחה שלושה מנהלים בכירים בספורט הישראלי: מנכ"ל משרד הספורט יוסי שרעבי; יו"ר מינהלת הליגה בכדורגל ארז כלפון - נציג הענף הפופולרי בישראל; ואת גילי לוסטיג, מנכ"ל הוועד האולימפי בישראל - הגוף שיוציא בקיץ 2020 לטוקיו את המשלחת הישראלית הגדולה אי פעם למשחקים האולימפיים שתכלול כ־85 ספורטאים.
משרד הספורט: "אין לנו תרבות ספורט בישראל"
במשרד הספורט מציינים בעיה אחת מרכזית שתישאר עימנו גם בעשור הבא. "אין לנו תרבות ספורט בישראל", קובע מנכ"ל המשרד יוסי שרעבי. במהלך העשור האחרון שכר משרד הספורט את שירותיה של המומחית הבלגית פרופ' וירל דה־בושאר. המטרה הייתה בין היתר לנסות ולהגיע למסקנות ברורות יותר לגבי מה צריך לעשות בספורט הישראלי. "המחקר של פרופ' בושאר מלמד שאין נוסחה מנצחת", אומר שרעבי. "אתה רואה מדינה שחזקה מאוד במחקר ובפיתוח אבל לא מביאה שום הישגים אולימפיים, ומצד שני מדינה שחזקה בתחום הזה אבל כן מביאה הישגים. כשבחנו לעומק את ישראל בעקבות המחקר של דה־בושאר, הבנו שיש לנו כמה בעיות עיקריות - הראשונה היא שאין פה תרבות ספורט, כי דרך החינוך שלנו לא תומכת בהשקעה בספורט, אין בבתי הספר תשתיות ספורט ואין תשתיות ספורט ליד הבית. וכמדינה צעירה, תרבות הספורט היא לא דרך החיים שלנו".
מכאן והלאה נפתחים הפערים. "זה משליך לגבי כמות האנשים שעוסקים בספורט תחרותי. בכל הנוגע לכמות העוסקים בספורט תחרותי אנחנו הרבה מאחור בהשוואה למדינות המפותחות בעולם".
מה אמור לקרות בעשור הקרוב כדי שיהיו יותר ספורטאים או הישגים? שרעבי נוגע בנקודה אחת קריטית שעומדת בפני שינוי. "אין בישראל מאמנים ברמה גבוהה, פשוט אין. אם עד היום שמנו את האנרגיה שלנו על הגדלת מספר הספורטאים דרך קבוצות ילדים - אז אני לא חושב שזה נכון, ועכשיו שינינו את זה. הפוקוס צריך להיות על המאמן, הוא כבר יביא את הילדים לעסוק בספורט". מעבר לזה, הוא אומר ש"אחת המסקנות של המחקר היא שאנחנו לא יכולים יותר ללכת על המאסה בהקשר של ספורט הישגי. אנחנו חייבים לאתר את הטאלנטים שלנו, לטפח אותם וללוות אותם מגיל צעיר".
לגבי אפשרות של שינוי סדרי עדיפויות תקציביים, כך שענף הכדורגל שלא הוכיח את עצמו מבחינה הישגית יפסיק להיות מתוקצב ביד נדיבה והפוקוס יעבור לענפים אחרים שישראל טובה בהם יותר, אומר שרעבי כי זה לא יקרה. הכדורגל ימשיך לסחוב את העגלה גם בעשור הקרוב. "הכדורגל זה דת, זה הספורט הכי פופולרי שמביא הכי הרבה אוהדים וילדים, וזה הספורט הכי חברתי".
שורה תחתונה: איפה ישראל צריכה להיות ב־2030?
"50,000 ילדים שיתווספו לספורט בעשור הקרוב זה ריאלי. אני חושב שלהפוך את ישראל למעצמת ספורט טכנולוגית זה גם ריאלי. ומבחינה הישגית ישראל צריכה להיות עם לפחות חמש מדליות אולימפיות במשחקים בסוף העשור ועם נבחרת קבוצתית באולימפיאדה, כי כבר היינו שם בעבר עם נבחרת הכדורגל והכדורסל".
תחרויות אולימפיות: "אין לנו מה לעשות - לא נוכל להיות מהירים כמו הג'מייקנים"
מנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג נוקט בגישה שלפיה יש למקד את כל הכוח והמשאבים בעשור הקרוב במקומות שיש לנו בהם יתרון יחסי, ולוותר מראש במקומות שבהם אנו חלשים. "אנחנו אומת הסטארט־אפ", אומר לוסטיג. "בשנתיים האחרונות התחלנו להכניס אצלנו חזק לספורט האולימפי את הנושא הטכנולוגי והמדעי. כאן נמצא היתרון היחסי שלנו על מדינות אחרות - בחדשנות ובטכנולוגיה. גם בגלל שאנחנו יודעים לשתף גופים שרוצים להתחבר אלינו, כמו הטכניון ששם הקמנו מרכז מחקר אולימפי ומכון ויצמן".
איך אמור לבוא עניין החדשנות והיתרון הטכנולוגי לידי ביטוי מבחינת תוצאות בעשור הקרוב? "צריך ללכת על ענפי ספורט שמעורבים בהם ציוד, כי עליהם אתה יכול להשפיע יותר מבחינת חדשנות וטכנולוגיה והם לא קשורים לגנטיקה הפיזית. הכוונה היא לענפים שספורטאים משתמשים בהם בסירות, גלשנים, כלי נשק, קיאקים, חתירה - כל המקומות שהציוד הוא משמעותי בתוצאה הסופית. שם אנחנו יכולים לצמוח ולהצליח, כי בכל הקשור לעניינים של גנטיקה אין לנו מה לעשות - לא נוכל להיות מהירים כמו הג'מייקנים. נצטרך ללכת למקצועות יותר טכניים".
לוסטיג אומר שגם בעשור הבא אסור לישראל להישאב לרצון להצליח בכל הגזרות, אלא לחדד את העשייה רק לענפים בודדים. "הייתי מתמקד בענפים שבהם יש לנו אפשרות להשיג יתרון יחסי טכנלוגי, ובענפים שבהם יש לנו מאמנים ברמה גבוהה ומסורת של הצלחות, לקבוע סדרי עדיפויות, לא להתפזר כלכלית - להשקיע בג'ודו, בשיט, בהתעמלות אמנותית, ובשחייה ואתלטיקה שהם ענפים מובילים בתנועה האולימפית".
מבחינת לוסטיג העשור הקרוב חייב לעשות קפיצת דרך בעיקר בתחום תשתיות הספורט. "אם יש משהו שאנחנו מפגרים בו באמת - זה נושא התשתיות. אנחנו מאחור 'ביג טיים'. זה בא לידי ביטוי גם במגרשי כדורגל ובמתקנים לענפים האישיים. אין מספיק אולמות, אין אולמות התעמלות, אין בריכות, אין אצטדיוני אתלטיקה. כשספורטאים מגיעים לרמה הגבוהה כבר יש להם מתקנים וגם לא חסר כסף, הבעיה היא בגילאים הצעירים שאין להם איפה להתאמן".
שורה תחתונה: איפה ישראל צריכה להיות ב־2030?
"ברמה ההישגית - עם חמש מדליות אולימפיות במשחקי לוס אנג'לס 2028".
ענף הכדורגל: תוכנית לאומית אחת לכדורגל שתטפל פעם אחת ותמיד בענף
בענף הפופולרי בישראל המצב ידוע, מורכב ובעיקר מייאש. את העשור האחרון מסיימות קבוצות אירופיות שבעבר הסתכלנו עליהן בגובה העיניים - כמו דינמו זאגרב, ברוז' או זלצבורג - עם הופעות מעוררות השראה בליגת האלופות. זאת בזמן שאצלנו לא נרשמה בשנתיים האחרונות אפילו העפלה למפעל השני בחשיבותו, הליגה האירופית. על נבחרת ישראל אין מה להרחיב את הדיבור.
יו"ר מינהלת הליגה בכדורגל ארז כלפון טוען שכדי שהתקדמות תיעשה בעשור הקרוב ברמת הקבוצות חייבים קודם כל להתקיים שני תנאים - הקמת אצטדיונים והפחתת רגולציה שתאפשר משיכת בעלי הון לכדורגל.
"ברמת התשתיות חייבים באופן מיידי להקים שני אצטדיונים - באזור השפלה והשרון. אבל במהלך העשור כולו אנחנו מדברים על צורך בשישה אצטדיונים. היום למשל, משחקות באצטדיון המושבה בפתח תקווה חמש קבוצות", אומר כלפון.
"הדבר השני שאני רואה כצורך הוא להביא משקיעים לכדורגל. יש לנו את מיטש גולדהאר, אלונה ברקת ויעקב שחר, אבל צריך עוד. רק ככה, דרך בעלי ההון, נוכל להשקיע יותר ולפתח גם את מחלקות הנוער. כדי שזה יקרה צריך להפוך את ההשקעה הזאת לאטרקטיבית עבורם דרך פתרונות מיסוי. אם לא יהיו צעדים של הפשרת רגולציה בתחום המיסוי לבעלות על קבוצת כדורגל - אז לא יהיה שינוי".
אבל את השינוי הגדול ביותר שחייב לקרות בעשור הבא מגלגל כלפון לכיוון הממשלה, אחרת כל השינויים הקטנים ברמת אצטדיון או בעלים יהיו קוסמטיים בלבד. "צריך להעביר החלטת ממשלה פעם אחת ולתמיד לגבי הכדורגל. תוכנית לאומית אחת לכדורגל שתטפל פעם אחת ותמיד בענף, כדי לחולל שינוי כמו שקרה במדינות כאיסלנד ואחרות. ההחלטה צריכה לכלול בנייה של יותר מגרשים, אפילו על שטחים חקלאיים שלא מנוצלים. אני מדבר על לצבוע כאן כסף דרך החלטת ממשלה, כמו שעושים בתוכניות ממשלתיות לחקלאים, לעוטף עזה או לסיוע לבני העדה האתיופית. אני מעריך תוכנית ממשלתית כזאת במיליארד שקל על פני העשור הקרוב".
שורה תחתונה: איפה ישראל צריכה להיות ב־2030?
"אני חושב שנראה קבוצה ישראלית בליגת האלופות במהלך העשור. אני מעריך שגם נראה הישג של נבחרת ישראל - עלייה למונדיאל או יורו. אבל זה יקרה רק אם יטופלו הדברים הללו ותהיה תוכנית ממשלתית ייעודית לכדורגל".