חוזרים לשגרת לימודים / אילוסטרציה: רויטרס
לפני שבוע נתקלתי בפוסט של אמא לנערה בגיל תיכון, שהפך לי את הבטן. הפוסט תיאר חוסר אונים ממצב לא מוכר, שסתר את כל מה שמוכר לה כצודק, לה ולבתה. מהמקרים האלה שמשאירים אותך באוויר, כי לא רק שאין לך תשובות לילדה שלך, אין לך גם תשובות לעצמך.
הפוסט תיאר נערה בגיל תיכון, שמספרת איך היא יושבת בכיתה עם ז'קט, והמורה ניגש אליה ומבקש ממנה להסירו. בתמימותה היא עונה לו שקר לה, אבל הוא עונה שלא קר, ומבקש ממנה שוב להוריד את הג'קט. הוא גם אומר לה: "את ילדה יפה, את סתם ממציאה את הקור, ואת צריכה להוריד את הג'קט ולא להתבייש".
הפוסט ממשיך ומתאר שיעור נוסף, שבו באמצע השיעור המורה מציע להכין לה קפה. היא מסרבת, וילדה אחרת קופצת על ההצעה ומבקשת ממנו שיכין לה, אבל המורה עונה ש"ההצעה הזו פנויה רק לתמר".
הפוסט תיאר שההתרחשויות האלה (והיו גם אחרות) קרו לפני מספר חודשים ושבעקבותיהן האם פנתה לבית הספר ונמסר לה שהנושא יטופל. הטריגר לפוסט היה החזרה מהסגר הקורונה, אז התברר שההטרדות חזרו ושאותו מורה, ישר עם כניסתו לכיתה, הצהיר כמה היא יפה ובהמשך ציין שהיא גם רזתה. הוא גם ביקש ממנה להוריד את המסכה, כי "כל הקורונה זה שטויות ואת מגזימה". מתוך כיתה שלמה של בנות, רק ממנה ביקש להוריד את המסכה.
נהוג לחשוב כי להתנהלות פוגענית או מוטעה של מורה בתחום כל-כך רגיש יש פתרון והוא הנהלת בית הספר, אבל הפוסט תיאר כיצד בפנייה של התלמידה למנהלת בית הספר נאמר לה שהיא מגזימה, שהיא לא מבינה ושהיא משתמשת במילים גדולות מדי. מאותו רגע, הדיון בין הצדדים לא התקדם והתלמידה חזרה הביתה ושיתפה את האם. האם, שתחושת חוסר האונים שלה הייתה לא פחותה מזו של הילדה, פרסמה את הפוסט.
האם המערכת מקשיבה לפעמוני האזהרה
עד כאן סיפורו של הפוסט שנועד לפרוק את תחושת חוסר האונים, לשתף ולבקש עצות בשאלה מה לעשות. לפעמים, כמו במקרה זה, עצם השיתוף מוביל לחיבוק ולחיזוקים, לפעמים, אם מתמזל המזל, הוא מגיע לעיניים הנכונות, לדמות הנכונה, שיכולה לעשות את השינוי הנדרש. אבל לא פעם התוצאה היא שהמציאות הבלתי רצויה ממשיכה והפוסט נשכח יחד עם האדם שפרסם אותו.
תלמידה שניגשת להנהלת בית הספר כדי להתלונן על משהו שמפריע לה, אינה שונה מעובדת שעושה זאת או מלקוח שמתלונן לנציג השירות על בעיה. אלה פעמוני אזהרה, שמאפשרים למערכות שונות להבין שישנה בעיה כלשהי. האם היא דורשת טיפול? זו כבר סוגיה אחרת והיא תלויה בניהול הסיכונים הנהוג במערכת.
עם זאת, הניסיון מלמד שבמקרים רבים ניהול הסיכונים לא משקף את עמדת המערכת אלא את העמדה של מקבל התלונה - והפער בין השניים יוצר התמודדות לא רצויה מבחינה מערכתית. זו יכולה להיות מנהלת שמעדיפה להשתיק תלונות על הטרדה מינית או נציג שירות שמעדיף יעדים ארגוניים על פני טובת הלקוח, וזה יכול להיות עובד שכרגע רוצה שקט כדי לשתות קפה או לעשן סיגריה.
מסר שקשה להתעלם ממנו
הצבת הגישה האישית על-פני הגישה המערכתית מובילה לחוסר שביעות רצון, שגורר פרסומים ברשת, שעל אפשרויות ההשפעה שלהם הרחבנו בפסקה קודמת. אבל מה היה קורה אם אחרי שהמורה היה מטריד את הנערה היא הייתה מרימה לו טלפון - עם או בלי לצלם - ושואלת: "אתה מוכן לומר את זה שוב?", או אם לפוסט שפרסמה היה מתלווה "ניימינג": שמו של המורה או פרטים מסויימים שמאפשרים את הזיהוי שלו, כמו שם בית הספר ומקצוע ההוראה?
השאלה הזו גורמת לחוסר נוחות, כי פתאום זו לא רק טובת התלמידה והמקום הבטוח שלה, או טובת העובד\הלקוח או האזרח. פתאום יש כאן שיקולים אחרים: כבודו של המורה\העובד, כבודו של בית הספר\העסק\המותג, שאלת הסמכות בדיון, מחיר החשיפה, התנכלות עתידית מצד המערכת, וכמובן התמודדות עם השאלה: "למה לעשות שיימינג?", שגוררת שיימינג על עצם הבחירה בשיימינג. אבל בנקודה זו, מערכות מתערבות ואפילו בדרג גבוה יותר.
אף אחד לא חסין שיימינג
אנחנו חיים בתקופה אתגרית, של שינוי נורמטיבי, אבל השינוי הזה הוא לא אחיד. לכל מגזר ולכל קהילה יש קצב ושינוי אחר - כמו בנאום השבטים של הנשיא רובי ריבלין, אבל הרבה יותר עמוק, מפוצל, מפולג ורב-גוני. למרות שאנחנו חולקים את המרחב הציבורי, למרות הקלות והמהירות שבהעברת מידע מכל נקודה לנקודה על פני כדור הארץ, אנחנו מאוד שונים ולא פעם נוטים להבליט את השונות שלנו.
השונות הזו מאפשרת לנו לדבוק בנורמות שמאחדות אותנו עם הקבוצה שלה אנחנו שייכים או שלה אנחנו רוצים להידמות. אך במקביל, היא זו שגורמת להיות נחרצים כלפי מי שחורג מהנורמות שאותן בחרנו ולכן לכל אחד מאיתנו יש סיכוי להיחשף לשיימינג.
אף אחד אינו מחוסן מכך. הלכת מחוץ לבית במהלך הסגר הבידוד בקורונה? יש סיכוי לשיימינג. עצרת לרגע בחניית נכה? יש סיכוי לשיימינג. עישנת מחוץ לבית הספר, אבל ליד השער? יש סיכוי לשיימינג. הנקת במקום ציבורי? יש סיכוי לשיימינג. הערת לאישה מניקה במקום ציבורי? יש סיכוי לשיימינג - וזה לא נגמר. זה רק מתחיל.
אם אתם לא רואים בזה שיימינג, אתם כנראה מסכימים עם הנורמה שבשמה הוא נעשה, כי השיימינג הזה מתחיל בנקודה שבה כל אחד מאיתנו חושב אחרת לגבי המותר והאסור במרחב הציבורי, לגבי מה ראוי ומה לא ראוי. וכשההתנהגות חורגת מהנורמות הראויות, הסיכוי לשיימינג גדל. שם, תמונה או וידיאו, זה כבר סייד פרודקט, כלי שמאפשר לספר את הסיפור טוב יותר, כדי שיעשה את השינוי הדרוש. זאת המשמעות של החיים במציאות של שיימינג.
עד כמה אנחנו ערוכים למציאות של ביוש
אנחנו לא ערוכים למציאות הזו. לא כפרטים בחברה ולא מספיק כעסקים, חברות, רשויות או מותגים. אנחנו לא יודעים לתת ביקורת או לספוג אותה. אנחנו לא מבינים את ההבדל בין לבייש אדם לבין להשתלח בו, בין לטעון שההתנהגות שלו לא ראויה לבין להשפיל אותו או לגחך עליו, לבזות אותו להפיץ עליו שקרים או לכנות אותו בכינויים מעליבים. אנחנו לא מבינים את ההבדל בין להיאבק על השינוי שאותו אנחנו רוצים בעולם לבין תג המחיר שאותו אנחנו רוצים לגבות מהאחר בשל המאבק שלנו. והאמת היא שלא תמיד אכפת לנו - ואז אנחנו חשופים לשיימינג מאחרים.
בעידן הדיגיטלי לא כיף להיות זה שחושב אחרת. אם אתם לא טרולים בטוויטר, זה אף פעם לא היה כיף גדול - אבל בעידן הזה זה שונה. זה שונה, כי הרשת מתגייסת מיד כדי להסביר לך מהו פוליטיקלי קורקט או שהיא מתגייסת להסביר לך שאתה פוליטיקלי קורקט. דומה שכיכר העיר מעולם לא הייתה קרובה יותר ומנהלת פנקסנות לאורך זמן. והמציאות הזו יוצרת שתי תופעות: השתקה ושיחה.
יש לא מעט אנשים שמשיקולים שונים מעדיפים להימנע מהשיח, להיות בצל ולא לקחת בו חלק. ויש לא מעט אנשים שמדברים. אבל הדיבור הזה לא בהכרח כולל הקשבה. הוא כולל התבצרות, פסקנות, נוקשות, השתלחות, הדבקת תוויות ומסגורים - יותר תוכחה לתלמידה על שהעזה לכתוב נגד המורה מאשר אמפתיה על מה שהיא עוברת - וזה לא שיח אמיתי.
שיימינג הוא לא הבעיה, הוא הסימפטום לחוסר ההסכמה, וההתמודדות איתו לא צריכה להיות בצנזורה אלא בתובנה העמוקה שאנחנו חושבים אחרת. ההתמודדות היא בהבנה שבצד השני עומד מישהו והוא אולי לא בשבט שלנו, אבל הוא חלק מהחברה שלנו. השתלחות בו עשויה לחזק את הצד שלנו, אבל אם רוצים לשנות את דעתו, יש לכך דרכים יעילות יותר.
לחוסר המודעות לשיימינג ולהשפעותיו יש מחיר והוא עלול להיות כבד. ב-23 במאי 2015 המחיר הזה גבה את חייו של אריאל רוניס ז"ל, מנהל לשכת האוכלוסין בתל אביב. ביום חמישי הקרוב נציין את #יוםהמודעותלשיימינג, לציון המחיר הכבד של חוסר מודעות. בניגוד להלך הרוח הציבורי, התופעה הזו לא נוגעת רק לבני נוער, היא בית ספר לעולם הדיגיטלי של כולנו כאנשים פרטיים וגם כעסקים ומותגים, ובמיוחד של מי שמעסיק עובדים.