לשכת תעסוקה / צילום: אריאל ירוזלימסקי
הישג חגיגי נרשם השבוע לכתבים החברתיים ולחברה האזרחית: ביום שני אושר "חוק המענקים". שני פוליטיקאים אמיצים, שר האוצר ישראל כ"ץ ושר הרווחה איציק שמולי תמכו בעמדתו המקצועית של מאיר שפיגלר, מנכ"ל הביטוח הלאומי. הם הכירו בדרישה הציבורית לתת זכאות לאבטלה כתוספת לקצבאות הקיום, מחודש מרץ ועד יוני 2020.
בחוק זה אושרו גם, ובעיקר, מענקים חד-פעמיים לעסקים המוכנים לשמר עובדים.
למה התנגד משרד האוצר בהתחלה באופן גורף להקצות חלק מן התקציב להבטחת הזכאות לדמי אבטלה למקבלי קצבאות הקיום? כיצד קרה שנכרכו שני סוגי המענקים יחדיו? האם "מענקים" אלה מהווים אכן שי מפנק לאזרח?
מסתבר כי יש בשילוב המענקים - שילוב של שתי דרכים משלימות להפלות לרעה דווקא את העובדים העניים, ומקבלי קצבאות הקיום בפרט.
היעדר זכאות לאבטלה בתופסת לקצבת קיום
סעיף זעיר בפקודת הביטוח לאומי פוסל את המעמד של האבטלה כ"קצבה מחליפה שכר" בעבור קצבות הבטחת הכנסה, מזונות, נכות וקשישים. במילים אחרות, חישוב הקצבה מבטל, או את הקצבה המקורית או את דמי האבטלה - אין כפל קצבאות.
האפליה הזו לא נעקרה מן המציאות בחוק החדש: היא "תוקנה" לארבעה חודשים בלבד , ממרץ ועד יוני. מדוע לא מעבר? נערי האוצר נקטו בנרטיב "פסיכולוגי-מוסרני" והסבירו כי אין לאפשר דמי אבטלה כתוספת לקצבת קיום, מפני שחיוני להגביר את הדחף של אותם 'הלא-יוצלחים' לצאת לעבוד. ללא ביטול של הזכאות, 'עצלנים' אלה יבחרו ודאי להתבטל.
ראוי להשתומם ולהקשות: האם הסיכון לניצול לרעה של קצבת האבטלה נוגע רק למקבלי קצבאות הקיום? היות שקצבת האבטלה ניתנת רק עד לשישה חודשים, כיצד מבטלת היא את צורך המובטלים למצוא בדחיפות עבודה חלופית? האם העניין בשכר, צבירת זכויות ופנסיה, וקידום אישי שמור רק לאזרחים "הנורמטיביים"?
דומה כי הנחות היסוד שבנרטיב "הפסיכולוגי" של האוצר שגויות: מקבלי קצבאות הקיום הללו מתאמצים לעבוד (והראיה שהוצאו לחל"ת), במגבלות מוכתבות בביטוח לאומי (המשפיעות על גובה וקיום הזכאות לקצבה), ובתנאי חיים קשים (שאם לאו לא היו זכאים לקצבה מלכתחילה). ההכנסה מעבודה חשובה להם כדי לפרנס את עצמם ולכלכל את ילדיהם (שהרי הגובה המקסימלי של הקצבאות אינו מספק כלל למחייה בכבוד).
גובה השכר כקריטריון לעידוד שימור עובדים
החלק העיקרי שבחוק החדש מבטיח מענק חד פעמי בסך 7,500 שקל למעסיק בעבור שימור עובדיו. המענק יינתן רק ביחס לעובדים המשתכרים יותר מ-3,300 שקל. המשמעות היא ש"פוגעים בעובדים החלשים" כפי שציינו כתבות "גלובס" שני מוזס ואלה לוי-וינריב. בעידן של צמצומי עובדים, המעסיקים יעדיפו לפטר משתכרים בשכר נמוך, שבגינם לא יזכו במענק וממילא פיצויי הפיטורין שלהם נמוכים למדי, ולרוב ניתן יהיה לאייש בעתיד את משרתם בנקל. חוק המחזק את המשך ההעסקה של המשתכרים יותר, בהכרח מעודד במקביל את הפיטורין של המשתכרים פחות.
משרד האוצר הוא המרוויח הגדול מן החוק: בעלי משרה חלקית צוברים פחות את מספר חודשי העבודה הרצופים כנדרש ולכן לחלקם לא ישולמו דמי אבטלה כלל. לאחרים, גובה דמי האבטלה, המחושב על בסיס גובה השכר, יהיה נמוך למדי; זאת ועוד רבים מהם -נכים, אימהות יחידניות ואנשים מעל גיל 60! - יאבדו אחת מבין הזכאויות שלהם (כמוסבר לעיל)! שלילת זכאותם של מקבלי קצבאות הקיום לדמי אבטלה הנהוגה מזה שנים, נוסף לתמריץ חדש שיביא לפיטוריהם שלהם בעיקר, והנה חיסכון לא מבוטל לקופת המדינה.
ב"חוק המענקים" נרקמה עסקה פוליטית טובה ואפילה גם יחד. נרטיב "המענקים" במקום "תיקון מוגבל הזמן של עוול מתמשך" מעורר אהדה ומסיח את תשומת-הלב הציבורית כי מדובר בתיקון נקודתי בלבד; נרטיב ה"מענקים למעסיקים" משכיח כי התנאי המזכה בהם מהווה תמריץ לפיטורי עובדים עניים בשיא תקופה כלכלית משברית.
המדיניות החדשה מוסיפה לדחוף את מקבלי הקצבאות מחוץ לכוח העבודה ומותירה אותם שוב (ארבע החודשים מסתיימים בקרוב ממש) ללא הגנה של דמי אבטלה. הפעם, לא בשל פגם באישיותם, אלא בשל האופי הפגום של החוק כלפיהם. מי מכם, קובעי המדיניות, יבחר בצדק על פני שמירה על קופת האוצר, ויגדיר את הזכות לדמי אבטלה כזכות אוניברסאלית, שזכאים לה גם מקבלי קצבאות הקיום?
הכותבת היא ד"ר בעבודה סוציאלית ועמיתת הוראה באוניברסיטת חיפה