"לא הוצאנו אף עובד לחל"ת; אנחנו במינוס של כמה עשרות מיליוני שקלים"

אני: צנוע, מאוד פרטי, נטול פייסבוק ואינסטגרם, שואף למצוינות, רואה למרחק ומרקם החיים שלי הוא אנשים.

משפחה: המשפחה של אבא, חסידי גור, הגיעו לארץ מפולין לירושלים לפני המלחמה. סבא עבד בבנק ואחר כך בעירייה, וסבתא עזרה לנזקקים. אבא התחנך במוסדות של גור, התפקר, הצטרף לאצ"ל, התגייס לצה"ל ואחר כך הצטרף לאגד. ההורים הכירו בשידוך. כשכבר היו עם שני ילדים, אגד שלח את אבא לדרום והם היו מראשוני דימונה, שם נולדתי. כשהייתי בן שנה אבא היה מעורב בתאונת דרכים עם 14 הרוגים. הוא נפצע קשה מאוד, היה מאושפז שנתיים וכשהתחיל את השיקום עברנו לת"א ומשם לפ"ת. בערוב ימיו חזר לנהוג באוטובוס וגם חזר בתשובה.

אמא גדלה ברומניה. הוריה התגרשו והיא נשארה עם אביה. כשפרצה המלחמה, אביה גויס לצבא והשאיר אותה אצל דודה. היא התחברה לעליית הנוער דרך חברה, ששכנעה אותה לעלות איתה לארץ. אמא הגיעה לישראל, ואביה נהרג במלחמה. היא גדלה בכפר חסידים לבדה. כשעברנו לפ"ת, התברר שאמא שלה הקימה משפחה חדשה וגרה לא רחוק. הן חידשו את הקשר, אבל הוא היה טעון ורופף.

ילדות: פ"ת. למדתי במסגרות דתיות. באחר צהריים אחד, כששיחקנו כדורגל בשכונה, מישהו ניגש אליי והזמין אותי למגרש של מכבי פ"ת, וככה התחלתי לשחק מקצועני. אבא היה מקפיץ אותי בשבת למגרש והייתי שוכב על הרצפה כדי שלא יראו אותי. חייתי חיים כפולים. עשיתי שנה הפסקה כשנכנסתי לישיבה, אבל אז מישהו שמע "שירים ושערים", תפסו אותנו ובסוף השנה סולקתי ועברתי לבית ספר חילוני - טראומה לא פשוטה למי שעד אז היה רק במסגרות של בנים. למדתי מכונאות בבי"ס מקצועי ועשיתי בגרות אקסטרנית. הייתי בנבחרת הנוער בכדורגל ושירתי כספורטאי מצטיין. כשאבי כהן יצא לחו"ל, זאביק זלצר רצה לקחת אותי אליו, אבל פציעה גמרה את הסיכוי שלי לקריירה מקצוענית. חצי שנה לפני השחרור התחתנתי.

ענת: אשתי, עוסקת בתחום הביטוח. אישה חזקה, דעתנית ולא מתפשרת, שגידלה את שלושת הילדים כמעט לבד. הכרנו בפ"ת ונשארנו לגור בה.

אגד: אחרי השחרור נכנסתי לאגד בגלל אבא והתחלתי לעבוד כנהג, כי הייתי חייב להתפרנס. במהלך הדרך עברתי אינספור הכשרות וקורסים, ומכיוון שהארגון קסם לי התחלתי להתקדם בתפקידים, וב-2014 מוניתי ליו"ר ומנכ"ל הקואופרטיב. אחרי ניסיונות שכשלו, הצלחנו לפני כשנה להפוך את אגד לחברה בתהליך שקוף ובליווי שופט בדימוס. יש לנו 1,350 בעלי מניות, 5,000 עובדים והממשלה ממשיכה ללוות אותנו כלכלית עד 2030.

קורונה: תפסה אותנו בתוך התהליך, מה שהקשה על ניהול המשבר. היינו אמורים למצוא משקיע וב-23 במרץ קבענו ישיבת דירקטוריון בנושא, אבל הבנתי כבר אז לאן הדברים הולכים, והקפאנו את המהלך.

המשכנו לעבוד לאורך המשבר, כשבכל פעם שינו את ההנחיות - תפוסה של 35%, העלו, הורידו, סגרו בסופי שבוע. היינו צריכים לקבל החלטות מהרגע להרגע. לא הוצאנו אף עובד לחל"ת, אלא אפשרנו להם לנצל את ימי החופשה, מה שעלה לנו הרבה, בנוסף לפגיעה בהכנסות, כיוון שהממשלה משלמת לנו פר קילומטר. אנחנו נמצאים במינוס של כמה עשרות מיליוני שקלים. באגד אירופה, שפועלת בהולנד ופולין, קווים נסגרו הרבה אחרינו, אבל הפיצוי גבוה ומהיר. לפני המשבר היינו במחסור של 260 נהגים, שהצטמצם פלאים בגלל ניצול ימי החופשה שלהם, אבל ברור שזה יחזור על עצמו ולכן פתחנו שוב את בתי הספר לנהיגה שלנו וההיענות גבוהה.

אלימות נגד נהגים: מאוד מטרידה אותי. אחרי כל אירוע כזה, הוועד רוצה לצאת להשבתה ואני אומר להם שהיא תפגע באנשים שלא עשו דבר. אני מאמין בחינוך ובהסברה. נקודת האור היא שבקורונה האלימות פחתה.

רכבת: מעבר לתפקיד אני גם אזרח, ואם אפשר לקיים אירועים ל-250 אנשים, אפשר לפתוח גם את הרכבת.

רכש גומלין: אחרי עיכוב ארוך, בסוף השבוע שעבר הוא נפתר וסוף-סוף נוכל לקנות 800 אוטובוסים, שכולם יהיו ממוגני נהג.

פנאי: אני מסתפק בצפייה בכדורגל, חי אקטואליה, ונמצא עכשיו הרבה עם המשפחה. יש לנו נכדה ונכד בדרך, והבת הצעירה מתחתנת.

תפיסת עתיד: התחלתי בתהליך ההפרטה והכנסת משקיע, וכשהוא יסתיים, נראה מה יהיה הכיוון שלי.