השופט בדימוס איתן אורנשטיין ועו"ד ד"ר איתי הס / צילום: משרד אגמון ושות'
איתן אורנשטיין נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב שפרש לאחרונה השתתף אתמול (ה') במפגש מקוון של משרד אגמון ושות' רוזנברג ושות' בנושא חדלות פירעון. בשיחה עם עו"ד ד"ר איתי הס, ראש מחלקת חדלון פירעון במשרד אגמון, סיפר אורנשטיין על הליכי חדלות הפירעון מהצד של בית המשפט - למה כדאי להגיע להסדר לפני שפונים להליך בבית המשפט, איך בית המשפט מתייחס להתנגדות נושים, מה דעתו על התערבות בשיקול-הדעת העסקי של נושאי המשרה בחברה ואיך יכול עו"ד לתפוס את תשומת-ליבו של השופט בטיעון.
אורנשטיין כיהן כשופט במשך כעשרים שנה מהם 4.5 שנים כנשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ונחשב למומחה בולט בתחום חדלות הפירעון. קודם לכן עבד כעו"ד בשוק הפרטי בעשרים שנה. היום הוא משמש כבורר ומגשר במשרדו של המגשר המוערך עמוס גבריאלי.
"יש יתרון גדול להגיע להסדרים מחוץ לבית המשפט בכל תיק, ובהליכי חדלות פירעון בפרט. אני אומר את זה כמי שבא ממערכת המשפט ושימש כנשיא" אמר אורנשטיין. לדבריו, "כשגוף נקלע לקשיים עדיף שיגיע להסדר עם נושיו לפני שהוא מגיע לבית המשפט. התוצאה בבית המשפט לא ידועה. בפירוק אין לך את השליטה, המושכות בידי הנושים ובית המשפט והסיכוי שתגיע לפירוק הרבה יותר גדול. לפירוק תמיד אפשר להגיע. עדיף לנצל את המומנטום לפני שמגיעים לבית המשפט".
בנוסף, "הסדר לפני הגעה לבית המשפט לרוב יהיה הרבה יותר אפקטיבי, יביא לתשואה יותר גדולה כי יש עלויות בהליך המשפטי, אילוצים, ירידה בשווי. לוקח זמן, עד שנכנס התיק, עד שמגיע התור, מתמנה בעל תפקיד. כל אלו לוקחים זמן ובינתיים השעון רץ".
באשר לעיתוי הוא מסביר כי זו "שאלת מיליון דולר": "קשה לדעת מה המועד. אנחנו קוראים לו אזור הדמדומים ממנו אין חזרה. אם הבנק סגר את הברז, אז זו נקודת אל חזור. אנשי הכספים צריכים להעביר מסרים לבעלים שהחברה נמצאת באזור דמדומים ומשם המורד מיידי". אורנשטיין ממליץ לרתום את הנושים הפיננסים, הבנקים וגם את נותני האשראי החוץ בנקאי כי הסיכוי להגיע להסדר גדול יותר אם הנושים הפיננסים עומדים מאחוריך.
"שאלה חשובה היא האם התאגיד יכול להשתקם. בעלי השליטה צריכים להצטייד באנשי מקצוע. גם אם באים לבנקים צריך להראות היתכנות כלכלית שהתאגיד יגיע להסדר ולא לפירוק. זו מטרה לא פשוטה אבל אפשרית".
איך בית המשפט רואה מצב בו הנושים מתנגדים להסדר הנושים?
"חוק חדלות פירעון נתן כלים לבית המשפט גם אם לא הושג הרוב הדרוש בכל האסיפות . בית המשפט יעשה שימוש בתנאים מסוימים. העיקרון המנחה הוא תום הלב, שיקולי המשך העסקת עובדים, אפשרות שההסדר יקוים. בהבימה נתתי משקל למפעל חשוב לחברה ואישרתי הסדר נושים למרות שלא היה רוב".
מתי לדעתך נכון לקבוע את נקודת הזמן בה על נושאי משרה לראות לנגד עיניהם קודם כל את טובת הנושים ורק אחר כך את טובת בעלי המניות?
"אחד מחבריי אמר על סעיף 288 (המאפשר הטלת אחרית על דירקטור או נושא משרה בשל מחדל שגרם לנזק לנושים - נ.ש.) שזו תקלה, שעדיף היה שלא יקבע. הסעיף מכניס את נושאי המשרה לדילמת האסיר. נושא המשרה חושש גם לנושים ובעלי המניות וגם באופן אישי".
אורנשטיין מסביר כי הציפייה היא שהדירקטורים ייקחו סיכונים. "אני רוצה להרגיע. המסר הוא שהתערבות בהפעלת שיקול-הדעת העסקי היא חריגה. טוב שהדירקטורים ייקחו סיכון מחושב. קשה לשרטט את הקו. אין פתרון בית ספר, אבל מצפים מדירקטורים לקחת סיכונים. זה יכול להיות מחדל אם הדירקטור יחשוש. למשל עסקה בתחום הנדל"ן עם סיכון מסוים והדירקטור נרתע, ואז זה עובר לחברה מתחרה, וזה בונזזה. זה פתח לתביעות. לניהול שמרני יש מחיר כבד".
איך ניתן לתפוס בטיעון את תשומת-ליבו של בית המשפט?
"יש תכונה אחת מאוד חשובה, והיא הבחנה בין עיקר וטפל. יש מול השופט ערימות של חומרים שמקשים על בית המשפט לברור אותו. צריך לזכור שהשופט עובד לבד עם עוזר משפטי והוא בסוף בן אדם. יש לו תכונות של בן אנוש. זה מאוד קשה להתמודד עם הררי חומרים".
לכן אורנשטיין ממליץ לעורכי הדין לכתוב באופן תמציתי, "לכתוב קצר זה הרבה יותר קשה מלכתוב ארוך. תמיד תעשו תמצית ותסבירו בקליפת אגוז. שהשופט ידע לאן לכוון. לפעמים רק בסעיף 380 של המסמך הייתי מבין על מה המחלוקת. אותו הדבר באולם, ובחקירות. מתחילים לשאול את העד על מהימנות, זה חשוב אבל זה לא האישיו, זה משעמם את השופט. השופט רוצה לשמוע את הדברים המהותיים".
טיפ נוסף שנותן אורנשטיין הוא לא להתעלם ולברוח מהקשיים הקיימים בתיק, שכן אז השופט עשוי לקבוע כי לא הייתה התמודדות, ולדחות או לקבל על בסיס זה את התביעה.