איתן סטיבה / צילום: אוריה תדמור
בעוד כמה חודשים ייכנס איתן סטיבה, האסטרונאוט הישראלי השני, לתוך חללית מתוצרת פרטית, ויטוס לתחנת החלל הבינלאומית. האירוע הזה משנה גם את תדמית האסטרונאוט, שנבנתה בישראל בעיקר על דמותו הממלכתית של אילן רמון.
סטיבה, כמו רמון, החל כטייס בחיל האוויר, אבל הפך די מהר לאיש עסקים, שפעילותו ביבשת אפריקה שנויה במחלוקת, לפחות בחלקה. לצד פרויקטי תשתית במדינות מתפתחות, כמו הקמת שדות תעופה, מיזמים חקלאיים ומיזמי תקשורת, החברה שהקים עם חבריו מחיל האוויר עסקה גם בתיווך בעסקאות נשק. היום הוא מנהל קרן להשקעות אימפקט באפריקה.
הציבור הישראלי מתחיל לעכל כעת את האסטרונאוט הישראלי מהסוג החדש, זה שמאוד רוצה להיות הנציג של הישראליות עצמה, אבל יש לו גם אישיות ועבר והרבה מאוד כסף משלו; זה שקיבל חסות ממשרד המדע, אבל רק אחרי ששריין את הטיסה ושילם עליה מכספו; זה שקיבל על עצמו אינסוף משימות לבצע בחלל עבור המדע הישראלי והחינוך הישראלי, אבל מגשים גם חלום אישי. השינוי הזה מסמן אולי יותר מכול את השינויים שעוברים על המדינה כולה.
אחרי שקרן רמון ומשרד המדע הכריזו על הפרויקט באופן רשמי, סטיבה משוחח לראשונה באופן חופשי עם התקשורת. בראיון לגלובס, הוא מאפשר לנו להכיר טוב יותר את האיש שמאחורי המיתוג הישראלי החדש הזה.
"אבא שלי בכלל לא רצה שאתגייס"
סטיבה (63) נולד בחיפה, להורים שעלו יחד מהולנד. "אמא שלי שרדה בשואה. החביאו אותה כמו את אנה פרנק. למעשה, הן היו באותו בית ספר", הוא מספר. "הנאצים היו מאוד יעילים בהולנד והשמידו את רוב היהודים, כולל הסבים שלי, אבל אמא שלי שרדה. אבא שלי היה חייל ונשבה ביפן ובאינדונזיה. הם הכירו אחרי המלחמה, ועלו לארץ כציונים נלהבים".
בשלב מסוים המשפחה נסעה לארה"ב, לצורך לימודי הדוקטורט של האב, ועם חזרתם עברו להתגורר במרכז. "בבית הייתה אווירה שראתה בחינוך את הדבר הכי חשוב, יחד עם מעורבות חברתית. וההורים עובדים מבוקר עד ערב אז צריך להעסיק את עצמך. הייתי בכל חוג אפשרי". סטיבה מספר שהיה בצופים, בנבחרת ישראל בג'ודו, בנבחרת כדוריד, וניגן בכינור עד גיוסו לחיל האוויר כטייס.
להיות טייס, זה משהו שכיוונת אליו?
"לגמרי לא. אבי היה פציפיסט ולא רצה שאתגייס בכלל. קיבלתי זימון לקורס טיס והלכתי על זה בלי לדעת כלום. עם הזמן התאהבתי במקצוע".
סטיבה התפרסם בהפלת ארבעה מטוסי אויב בגיחה אחת, במלחמת לבנון הראשונה. "זו הייתה הגיחה האחרונה שלנו במלחמת שלום הגליל. עסקנו במניעה של חדירת מטוסי תקיפה סוריים. הראשונים שהגיעו היו מטוסי תקיפה, סוחוי 22 ומיג 23, ואחריהם הגיעו מסוקי תקיפה. הרביעייה שלנו הפילה תשעה מטוסים ומתוכם אני הפלתי ארבעה".
לדברי סטיבה, האירוע הזה לא שינה אצלו דבר מבחינת השאיפות. "מהגיוס ידעתי שאני רוצה לעשות עוד דברים, אם כי לא ידעתי אז עדיין מה הם יהיו. המשכתי לעשות מילואים עד 2012 ובבית הספר לטיסה נשארתי עד 2019".
הצעד הבא היה לימודי מחשבים והצטרפות לפרויקט הלביא, יחד עם קבוצה של בוגרי הטייסת שלו, ביניהם אילן רמון, ומי שיהפכו לשותפיו העסקיים בהמשך.
בדיעבד, היה צריך לעצור את פרויקט הלביא? האם היה צריך להתחיל אותו בכלל?
"אני חושב שהמאמץ הטכנולוגי תרם מאוד לתעשייה, אך היינו צריכים להתמקד ברכיבים מסוימים של מטוסים שאנחנו טובים בהם. במערכות מסוימות, מטוס ישראלי זה גאווה, אבל שוק גדול אין לו. באותה תקופה כבר עזבתי. התחלתי ליזום פעילויות תשתית באפריקה ובעולם המתפתח".
עסקאות נשק לצד הקמת תשתיות
סטיבה גאה במיוחד בפעילותו באפריקה, אבל החלק הזה בביוגרפיה שלו גם זכה לביקורת. הוא מספר על פרויקטים אדירים שעשו שלוש החברות שיזם וניהל עם שותפים - LR, מיטרלי והיום קרן השקעות האימפקט ויטל - פרויקטים ששיפרו את החיים של תושבי אפריקה כמו שדות תעופה והכשרה חקלאית. אבל היה גם תיווך בעסקאות נשק לאורך ולרוחב אפריקה, בעיקר באנגולה, שבה, על פי פרסומים קודמים, הנשק שסיפקו הישראלים, ובהם סטיבה, היה מהותי בדיכוי המרד נגד הממשלה. המורדים היו אכזרים, אך גם הממשלה בראשות ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש לא נתפסת היום כטלית שכולה תכלת, בלשון המעטה. דוש סנטוס, שאליו היה סטיבה מקורב מאוד, אף דורג כאחד המנהיגים המושחתים בעולם. ארה"ב תמכה במורדים, וברית המועצות תמכה בדוש סנטוס.
בעבר סטיבה דווקא חגג את החלק הזה בביוגרפיה שלו. היום הוא מסרב להרחיב על היקף פעילות התיווך בעסקאות הנשק ולענות על השאלה אם היה רואה בה פעילות מוסרית לו ידע אז מה שהוא יודע היום. הוא רק אומר לקונית שהפעילות הייתה כולה חוקית ושקופה למדינת ישראל. ואכן, רבות מהמערכות שסופקו על ידי הקבוצה למדינות שונות באפריקה היו מערכות של התעשייה הצבאית הישראלית. בחלוקת העבודה בין השותפים בחברת LR (סטיבה, עמי לוסטיג ורועי בן ימי), סטיבה לא היה אחראי על הנשק עצמו, אלא על קשרי הממשל.
"בעבר הוא לא ידע שיהיה דמות ציבורית", אומרים מקורבים, "ולכן הפרסומים בעניין עסקאות הנשק לא הפריעו לו, והוא לא התעמת איתם. עכשיו זה אחרת. תחום הנשק היווה אולי אחוז מפעילות הקבוצה".
לא כל המתווכים הישראלים באנגולה שרדו את המעבר שלה ממלחמה לעת שלום ופיתוח. קבוצת LR התמידה בעבודה במדינה גם כשלא היה כסף לשלם לה, והתשלום נעשה בחביות נפט ובפולי קפה. הישראלים, ובראשם סטיבה, ידעו לעשות גם מזה כסף, לעתים ברווח גדול. מי שהיו מקורבים לפעילות הזו אומרים שסטיבה היה הגון וחיובי יחסית לישראלים אחרים שפעלו אז במדינה, ושהתכוון באמת לקדם את אנגולה, ולא רק לקחת את משאביה.
בהדרגה התרחבה פעילותו גם למדינות השכנות. הקבוצה הזאת והחברות הנוספות שהקים וניהל בהמשך, העסיקו אלפי עובדים, מהם מאות רבות של ישראלים. לפעמים הייתה ביקורת על התנהלות עובדי דרג הביניים הישראלים ומטה, על הגזענות כלפי המקומיים, ניצול המקומיות, אבל הפרויקטים עצמם הביאו תועלת.
המודל, לפי סטיבה, היה לחקות את המפעל הציוני. "מדינות אפריקה קיבלו עצמאות בערך באותה תקופה שבה ישראל קיבלה אותה. כשנוחתים שם בפעם הראשונה, זה מאוד פותח את הדמיון לחשוב מה אפשר לעשות פה ואיזה פוטנציאל אדיר יש, כשמשווים את ההתפתחות שלהם לזו של ישראל, ומלהיב לחשוב כמה מהר אפשר להטמיע את השיטות שקיימות אצלנו".
קבוצת LR עסקה בייבוש ביצות באנגולה, בהקמת "עיירות פיתוח" חקלאיות שבהם יושבו בכוונה חיילים המורדים לשעבר וחיילי השלטון ביחד, כדי לנסות ליצור אינטגרציה, ובהקמת כפרי נוער להכשרה חקלאית, ממש על פי מודל כדורי ומקווה ישראל. "למדנו המון מהניסיון של ישראל שנבנתה על הכשרה מקצועית טובה. היו המון פועלים שהיה צריך להכשיר. אנחנו הישראלים היינו ועדיין מאוד טובים בזה, אז היה לנו מה לתרום".
כשנחתת באפריקה לראשונה לפני כ-30 שנה, ורצית לעשות לה "כמו ישראל", התחושה שלך לגבי הישגי ישראל הייתה שונה ממה שהיא היום?
"היופי היום באפריקה הוא שאפשר להביא את השיטות שקיימות אצלנו, בלי הטעויות שאנחנו עשינו. לא רק בישראל אלא במערב כולו. אפריקה לא עברה כמונו את המהפכה התעשייתית, ולכן אפשר להימנע מחלק מהנזקים שלה, ולבנות מדינה שמהיום הראשון האנרגיה בה היא סולארית, התכנון העירוני ירוק, החקלאות יעילה יותר ומנצלת נכון את משאבי המים, שבעצם לא חסרים. אפשר לעשות את הדברים נכון".
הממשלות במדינות הללו, שסובלות מאתגרים רבים ונמצאות תחת לחץ לשפר את תנאי האזרחים במהירות, מוכנות להשקיע כדי לעשות את זה נכון סביבתית?
"כן, יש עניין רב כי הם מבינים את הקשר לסביבה ואת התועלת לאוכלוסייה. חוץ מזה, אנחנו מציבים את התנאים. היום אני מנהל קרן אימפקט שנמדדת לא רק בתוצאות העסקיות שלה אלא גם בתרומתה לעולם. אז כמו שאני מציב בחוזה תנאים עסקיים, אני מציב גם תנאים סביבתיים, ואיכות חיים לתושבים סביב הפרויקט, ואם זה לא מתאים אני משקיע במקום אחר".
מהו הקשר העסקי שלך עם הממשלות? הן משלמות עבור הפרויקט?
"לפעמים הממשלה היא לקוח. לפעמים המודל הוא שיתוף פעולה עם הממשלה (בסגנון כביש 6) ויש מודל של שותפות עם יזמים מקומיים, לטובת בעלי המניות. יש לנו פרויקטים לטיהור שפכים באפריקה, בית חולים אונקולוגי באוקראינה, אנרגיה ירוקה בהודו, שכונות ירוקות מודרניות, מחלבה באוגנדה. אנחנו עוסקים רק בהשקעות שיש להן תשואה חברתית, אותה אנחנו מודדים במאות קריטריונים שונים, כדי לבחור מה יוביל לאימפקט גבוה יותר, מתקן טיהור שפכים או בית חולים.
"אין סיפוק גדול יותר מלראות את השינוי באיכות החיים. אנחנו רוצים לראות את האימפקט בכל סביבת העסק, לראות שהלקוחות הגונים, לא מעסיקים ילדים וכל הספקים שלנו עומדים בתנאים סבירים של אתיקה.
"ראיתי בקבוצות החקלאיות שהקמנו אנשים שנלחמו זה בזה עשרות שנים משתפים פעולה בחקלאות בייצור מזון עצמי. ראיתי יריבים עובדים ביחד באנגולה, בגאנה, בהודו. זה חלק מהקונספט. אם הם רוצים להיות חלק אז צריכים להיות ביחד".
זה מודל שתביא גם לישראל?
"בארץ אני עושה פילנתרופיה".
"כשחבר טוב שלך נמצא בחלל, פתאום זה נראה אמיתי"
עכשיו סטיבה מוכן לשלב הבא: טיסה לחלל. "כשהאדם הראשון נחת על הירח, לא ממש דמיינתי את עצמי שם, אבל התמונות האלה הוטבעו בי. בחיל האוויר התאהבתי בעולם הטיסה. הכרתי את אילן רמון והיינו חברים. כשהוא מונה להיות אסטרונאוט, ביקרתי אותו בנאס"א והוא הראה לי את המתקנים, שבהם עברו הוא ויצחק מאיו (מי שכמעט היה האסטרונאוט הישראלי הרשמי השני) אימונים ממושכים. נסענו לראות את השיגור שלו, ואז דחו אותו, ואז נסענו עוד פעם והיינו עדים לשיגור. כשאתה מבקר בנאס"א, כשחבר טוב שלך נמצא בחלל, זה פתאום נראה אמיתי".
ואז הגיע האסון.
"הוא מימש חלום, עם הסיכונים שבו".
ואתה אומר לעצמך אותו דבר כדי להתמודד עם הפחד?
"יש פחד. זו לא המשימה הכי בטוחה בעולם, אבל הטכנולוגיה מאוד השתפרה, הידע השתפר. בדיוק השבוע מישהו נחת בשלום. לפני שבועיים הייתי בשיגור של החללית שלי (צוחק). זה נראה טוב, מקצועי וברמה גבוהה. אלון מאסק מוביל את זה, והוא הוכיח את עצמו".
איך בעצם נוצרה ההזדמנות?
"ברגע שהאמריקאים חזרו לשגר אנשים לחלל, נסעתי לשיגור של חבר נוסף, יחד עם רונה רמון, שאיתה נשארתי בקשרים מאוד טובים. הוא אמר שפותחים חלון הזדמנות לאסטרונאוטים פרטיים לטוס לחלל. שלא במסלול ההכשרה הרגיל. מיד אמרתי כן".
למה?
"כי חוויתי עם אילן את המשמעות העצומה למדינה ולחיל האוויר, ואיך קיבלו אותו בכל הקהילות והחיבור שזה עשה בעם שלנו. באינטואיציה, זה עשה לי 'כן'. זה נושא מרגש, נטול מחלוקת, חינוכי. אבל מיד אמרתי שצריך למלא את המשימה בתוכן. ועשיתי זאת עם קרן רמון שפעילה כבר שנים ועם משרד המדע.
"גם מיזם 'בראשית' להנחתת חללית ישראלית על הירח הראה לנו איך יזם פרטי יכול לגרוף כל כך הרבה עניין וסקרנות. זה בהחלט נכון גם עבורנו. כולם רוצים להיות שותפים, ואנחנו עושים מאמץ אדיר לשתף אותם. כל ילד אפילו. אני פוגש הרבה ילדים ומדענים ואני חושב שמדען טוב הוא זה שחושב קצת כמו ילד, ולא לוקח דברים כמובן מאליו".
מדדת את האימפקט החינוכי של פעילות כזו מול דברים אחרים שהיית יכול לעשות עם הזמן והכסף שלך, על פי הקריטריונים שבהם אתה מודד פרויקטי אימפקט?
"חובת הוכחת האימפקט העצום של המשימה היא עליי. אני חושב שיש לה משמעות עצומה - לקיימות, לאיכות החיים בכדור הארץ. המשימה הזו תשיג הישגים אדירים לתעשיית החלל הישראלית".
"אסטרונאוט אמר לי, תלמד לספר סיפורים"
סטיבה מבוגר מהאסטרונאוטים שהתרגלנו לראות בשיגורים של נאס"א, אולם נראה כי עבור האסטרונאוט החדש, תייר החלל הפרטי-ציבורי, זה דווקא גיל ממוצע. בכל זאת מדובר באנשים שהצליחו לצבור כסף וחוויות, וכעת מוכנים להשקיע ולהסתכן בשביל עוד חוויה נדירה אחת.
"בין שותפיי למשימה, המבוגר ביותר הוא בן כ-78, יש לנו במשימה גם אסטרונאוט עם מגבלה פיזית. בחלל, ללא כוח המשיכה, המגבלה שלו לא תהיה רלוונטית. איזה חלום!"
כל ארבעה הנוסעים, שני אמריקאים וקנדי אחד, יעסקו גם במחקר וניסויים.
מה תעשה כשתחזור?
"קודם כול, המשימה הזאת מעסיקה אותי יום ולילה. שאלתי אסטרונאוט עבר, מה אני צריך ללמוד לעשות כדי להצליח במשימה. הוא אמר לי, תלמד לספר סיפורים. יש לי זום יומי עם ילדים, מאות ילדים, השאלות שלהם מרתקות, יותר קשות משל המדענים. ואחד מהם אמנם שאל אותי, מה החלום הבא".
ומה ענית?
"עניתי לו, אבל לכם לא אענה. שיישאר משהו לפעם הבאה".