הבימה / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
אחרי שנים רבות של סחבת ודיונים בנושא, הכריז לאחרונה חגיגית משרד התרבות והספורט, שיגדיל את תקציבם של מוסדות תרבות כגון תיאטראות, תזמורות, להקות מחול וכיוצא בכן שיעניקו לאמנים המועסקים אצלם זכויות מלאות, על פי חוקת דיני העבודה. בראבו! אבל המציאות היא, שההכרזה הזו מאוחרת מדי, מחוררת מדי ורחוקה מלהיות מספקת.
בעקרון, כן, מהלך חיובי לכאורה שהגיע בעקבות הקורונה, בה ראינו את תופעת האמנים שהגיעו לפת לחם והתדרדרות כלכלית ואישית חמורה בעקבות סגירת מוסדות התרבות בהם עבדו. בניגוד לעובדים רגילים, הם לא היו זכאים לדמי חל"ת כנגד אבטלה או מטר זכויות כזה או אחר כנגד פיטורים, ורק מחמת שהם מכונים "פרי לאנסרים", וללא שום ביסוס משפטי.
כ'פרילנסרים' האמנים הם נטולי ביטחון תעסוקתי וזכויות סוציאליות בסיסיות. בין היתר הם אינם זכאים להפרשות פנסיוניות, דמי חופשה, מחלה והבראה, חובת שימוע לפני פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, הגנות לפי חוק עבודת נשים, חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, חוק שכר מינימום וכיוצב'. כלומר, זכויות שהנן בעלות ערך כלכלי ופסיכולוגי רב.
לצורך הענין, אמן שתלוי לחלוטין כלכלית במוסד תרבות שהחליט יום אחד להפסיק לעבוד איתו, עלול למצוא את עצמו באבחה אחת ללא פרנסה, ללא התראה וללא פיצוי. ואם לא דאג להפריש לעצמו פנסיה, מצבו חמור ממש. למעשה, לאורך התקופה בה נתנו האמנים את מרצם, הם לא קיבלו שום הטבה או זכות מעבר לתשלום כנגד חשבונית, בד"כ בשוטף פלוס פלוס, וזאת למרות שרובם הגדול נחשבים "עובדים" לכל דבר וענין לפי מבחני הפסיקה.
מי מהם שכן אזר עוז וניסה להילחם על הכרתו כ"עובד" נאלץ לפנות לבית הדין לעבודה ולכלות זמן אנרגיה, משאבים וממון רב כדי להוכיח טענתו. עול וטורח על בתי הדין לעבודה והוצאות משמעותיות לאמנים שגם כך שכרם, איך נאמר בעדינות, לא ברמה הגבוהה של השכר במשק.
כעת - לכאורה - יזכו סוף סוף האמנים, שחקנים, רקדנים, נגנים וכיוצב' להכרה בזכויותיהם כ'עובדים' ו'עובדות' ולא במונח הקסם "פרי לאנס", שמשמעותו "עוברי אורח", "שקופים" או סתם "עלים נידפים".
כלומר אם עד היום היו נתונים לחסדיהם של מוסדות התרבות, שסירבו לרוב להכיר בהם כעובדים, החליטה המדינה להרים את הכפפה בצורת מענקים ובתנאי שאותם גופים יכירו באמנים כ"עובדים". הרפורמה, שתחל רק מ-2022, תזכה רק גופים נתמכים על ידי המדינה בתוספת תמיכה של 5%, כאשר תהיה הבחנה בין מוסדות גדולים לקטנים: תיאטרון קטן יידרש להעסיק לפחות 40% מעובדיו ביחסי עובד-מעביד, ואילו תיאטרון גדול יידרש ללפחות 60%.
בפועל אין פה בשורה אמיתית. ה'רפורמה' משאירה מאחוריה חורי ענק ורחוקה מלפתור את הסוגיה. ראשית, היא איננה מחייבת. המענק יינתן כנגד הסכמת הגופים הנתמכים להכרה באמנים כעובדים. ירצו יקבלו, לא ירצו לא יקבלו. שיטת הגזר ולא המקל. המוסדות אם כן עלולים לדחות את ה"מתנה" המוצעת להם, בין היתר משום שייתכן שערכה הכלכלי נמוך מההכרה המתבקשת. ונניח שיסכימו לתמיכה, מה לגבי 60 האחוזים וה- 40 האחוזים הנותרים? מי יקבע ועל סמך אילו קריטריונים מי יזכה בהכרה ומי לאו? ומי יאכוף את התחייבות המוסדות שכן יתחייבו בהכרת האמנים ה"נבחרים" כעובדים וכי הם אכן משלמים להם את זכויותיהם בדין.
ומה לגבי גופים שלא נתמכים על ידי המדינה - אלה לא יזכו בכלל לאופציה לתמיכה, מה שעלול לדרבן אותם כעת יותר מתמיד דווקא לא להכיר באמנים כעובדים.
ומה לגבי חברות הפקה פרטיות שמעסיקות עשרות ומאות יוצרים ונגנים שלא קיימת להם שום חובה בעניין ולכן גם שום סנקציה. כל אלה ועוד עדיין ייהנו מהשטחים האפורים וכל שיוותר לאמנים הוא שוב לעתור לערכאות.
למרות שפסיקות רבות ניתנו כבר בנושא, עדיין מופקרים האמנים מאחור בשיטת מצליח בידיעה שרבים מהם לא יתבעו את זכויותיהם.
הפתרון אם כן אינו ברפורמה, עם כל הכבוד למשרד התרבות והספורט, אלא חיוב חוקי שמחייב כל גוף שמעסיק אמנים בהכרה המתבקשת וכן סנקציות בצדו, בדומה לסנקציות נוקשות שנכפות כיום על מעסיקים שמפרים את חוקת העבודה כלפי העובדים שלהם.
באשר לעיתוי, אם הרפורמה הזו, הבשורה "הטובה" כביכול, תחל רק ב-2022 - עוד רחוק היום עד שתגיע הבשורה המשמחת האמיתית שתבטיח את זכויות האמנים. לא על הקרח.
הכותבת היא עו"ד בעלת משרד עורכי דין, מומחית בדיני עבודה, מלווה ומייצגת מעסיקים