תקדים במחוזי: בחטיפת בני נוער יש להתחשב בדעתם וברצונם

חודשי החופש הגדול הם שעתם הגדולה של הדיונים בנושא חטיפת ילדים על-פי אמנת האג. הכוונה היא לסיטואציות בהן אב או אם, המתגוררים עם משפחתם בחו"ל, מגיעים לביקור בישראל, אך מסרבים לשוב עם הילדים לארץ בה הם חיים בימי השגרה, וכך הילדים הופכים ל"חטופים".

אמנת האג מעניקה להורה שילדיו נחטפו בדרך זאת את האפשרות להפעיל סעד חירום בבית המשפט הישראלי, ואם הוא מוכיח כי הוא אכן לא נתן את הסכמתו למעברם של הילדים למגורי קבע בישראל, הם מוחזרים מיידית לארץ המוצא, שם יכולים ההורים לנהל הליכים משפטיים רגילים בעניינם.

ההליכים על-פי אמנת האג הם הליכי חירום בלבד, שמטרתם להפחית את האינטרס של הורים להעביר את ילדיהם בין מדינות שונות באורח חד-צדדי, ללא ידיעת ההורה האחר או הסכמתו, ובכך לקבוע עובדות בשטח ולזכות ביתרונות דיוניים. משום כך, לכלל שקובע החזרה מיידית של הילדים לארץ מוצאם קבועים אומנם חריגים, אך פרשנותם נעשית על דרך הצמצום, והמשוכה להוכיחם היא גבוהה.

בחודש יוני בית המשפט לענייני משפחה בחיפה דן בעתירת אב לשלושה ילדים: בת שמלאו לה 13, ושני בנים, בני 11 ו-9, שהגיעו בחופשת הפסח לביקור עם אימם בישראל, אך לא שבו בסיומה. האם טענה כי יש להחיל בעניינם את החריג לאמנה, הקובע כי יש להתחשב גם ברצון הילד, ובמקרה זה הילדים מעוניינים להישאר לחיות עם האם בישראל.

בית המשפט המחוזי שינה את התמונה

בית המשפט זימן את הילדים לשיחה בלשכתו והתרשם כי שני הבנים אינם מגובשים בדעתם. הבת בת ה-13 אומנם הביעה התנגדות סדורה ונחרצת לחזרה לארץ המוצא, אך בית המשפט סבר כי היא עברה הסתה מצד האם, וכי היא משמיעה את דעותיה כ"שופר" מטעמה. לאור זאת הורה בית המשפט על השבת הילדים לאב בחו"ל.

האם ערערה על ההחלטה בבית המשפט המחוזי, ושם השתנתה התמונה. בעוד שדעת המיעוט תמכה בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה, דעת הרוב קבעה כי יש להתייחס באופן שונה לחריג של "רצון הילד" כאשר מדובר בבני נוער, ולתת לו משקל רב, גם אם הדעה מושפעת במידה מסוימת מההורה החוטף.

בית המשפט המחוזי הזכיר כי מלכתחילה אמנת האג חלה רק על ילדים שטרם מלאו להם 16, מתוך הנחה שעל אף שגם בני נוער מעל לגיל זה עדיין נחשבים לקטינים, הם כבר עצמאיים מספיק כדי שההורים לא יוכלו "לחטוף" אותם ולטלטל אותם ממדינה למדינה בניגוד לרצונם, כאילו היו מזוודה.

ביחס לבני נוער בין הגילאים 10 עד 16, הפנה בית המשפט המחוזי להוראת החריג בחוק, המחייבת את בית המשפט לקבל חוות-דעת מרשויות הרווחה אודות הרקע החברתי של הנער, בנוסף לשמיעת רצונו.

במקרה זה בית המשפט אומנם שמע ישירות את הילדים, אך לא דאג למנות להם אפוטרופוס לדין, כלומר עורך דין שייצג אותם באופן נפרד מהוריהם וישמיע את קולם באופן מקצועי, תוך הגנה על האינטרסים האישיים שלהם.

כמו כן, בית המשפט כשל בכך שלא דאג לקבל תסקיר אודות הרקע הסוציאלי של הילדים, אשר לא פעם יש בו כדי לשנות את התמונה. כך למשל, בתיק זה האם והבת הגדולה חזרו בתשובה, ויש לכך השפעה על משקל רצונה של הבת לגדול ולהתחנך בקהילה מתאימה לה בישראל.

עוד קבע בית המשפט המחוזי כי היה על בית המשפט למנות מומחה לפסיכולוגיה, שייתן חוות-דעת לגבי הנזק שעלול להיגרם לילדים אם יופרדו, ורק הבנים יחזרו לחו"ל. בסופו של יום התיק הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לבירור יסודי יותר של רצון הילדים וטובתם.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה