בני העדה האתיופית / צילום: יח''צ
לא בשמחה אני כותב את הטור הזה. עימותים בין עניים לעניים יותר ובין נזקקים לנזקקים יותר הם מתכון בטוח להתפוררות הסולידריות החברתית ולניצחון השיטה המעוולת - זו שמעשירה רק את העשירים ביותר ומחלישה את כל השאר. ההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו שכשהעניים נלחמים זה בזה על הפירורים - אף אחד מהם לא באמת מרוויח. העוגה נותרה בשלמותה בפיותיהם של השבעים, הרחק משולחנם.
למרות זאת חשוב לשמוע את הדברים שאומר א' מ' (השם המלא במערכת), משפטן שפעיל שנים אחדות בסיוע ליוצאי אתיופיה למצות את זכויותיהם החברתיות ובהן - הזכות לדיור. הוא נזעק אמש כששמע את מנכ"ל משרד השיכון מודיע כי הם "איתרו 598 דירות בדיור ציבורי שאין להם ביקוש וכן 186 דירות בבתי אבות. שיפוץ הדירות והתאמתן צפוי לעלות 83 מיליון שקל בלבד. במשרד השיכון מעריכים שיוכשרו 1,000 דירות בסך הכל".
"איך פתאום יש דירות ציבוריות, ויש תקציב לשפץ אותן, כשאנחנו כבר שנים מקבלים תשובות שליליות?" תוהה א' בקול רם, "איפה יש דירות בלי ביקוש? יוצאי אתיופיה לא מחפשים דירות בלב תל אביב. אנחנו בלאו הכי גרים בפריפריה. איך ייתכן שפתאום גילו שם דירות שישופצו תוך כמה חודשים?"
אין לי תשובה טובה עבורו. אינני יודע אם מנכ"ל משרד השיכון צודק כשהוא מתחייב שמדובר בדירות "שלא ניתנות על חשבון הדיור הציבורי אלא בנוסף" כפי שאמר הבוקר לגלובס. כמי שכל חייו עובד בסמטאות האחוריות של החברה הישראלית אני מתקשה לחשוב על מאות דירות דיור ציבורי בפריפריה שאין להן דורש, אבל כאמור איני יודע. מה שאני כן יודע שתחושת האפליה הקשה של א' ושל חבריו מבוססת גם על הפער בין היחס שמקבלים יהודי אוקראינה לבין זה שמקבלים יהודי תגראי, שחיים בצל מלחמה איומה בצפון אתיופיה כבר חודשים רבים. אלה ואלה פליטים שזקוקים להגנה. אלה ואלה קשורים לעם היהודי וזכאים לשבות אבל התחושה שדמם של האחרונים סמוק פחות מאשר של יהודי אוקראינה. בעוד שכולם מתגייסים לטובת האחרונים (וטוב שכך!) מהראשונים קל להתעלם.
"גולדה! גם אנחנו נחמדים. לא רק העולים!"
התלונות של א' מזכירות את תלונות המזרחים כלפי התנאים בהם התקבלו בארץ עולי ברה"מ לשעבר בראשית שנות השבעים. חברי תנועת הפנתרים השחורים, שטלטלו את הארץ באותן שנים, ביקשו להשוות את היחס אליהם ליחס שזכו לו העולים מרוסיה אשר הגיעו ארצה באותם ימים. השלטים המפורסמים ביותר שהחזיקו בהפגנות ההמוניות שארגנו הפנתרים לאחר הפגישה עם ראשת הממשלה גולדה היו "גולדה! גם אנחנו נחמדים. לא רק העולים!" ו"כל הכבוד לגרישה ומה עם מזרחי?". מצב דברים זה הביא למתיחות גדולה בין העולים החדשים מרוסיה לעולים ה"ותיקים" משנות החמישים. מתיחות שעד היום אנו משלמים את פירותיה הבאושים בשסע העדתי שקורע בנו.
סוציולוגים יסבירו וודאי שהפער בין היחס לפליטים ממלחמות באפריקה לבין אלה שבאירופה נובע מכך שאדם קרוב אצל עצמו. כשהוא רואה ילדה שנראית כמו הבת שלו נמלטת עם תיק "הלו קיטי" מאימת המלחמה ואמה מצלמת זאת באינסטגרם שזמין לו הוא מזדעזע יותר מאשר כשהוא צופה בילד שחור נמלט מחיים שלא דומים לו כלל. אפשר שזה הסבר נכון אך למדינה הוא לא יכול לספק תירוץ לאפליה. פליט הוא פליט הוא פליט גם אם צבע עורו שונה וזה נכון גם אם מדובר בפליט זכאי שבות (ואנא אל תשיבו שהפליטים בתגראי אינם יהודים. הם לא פחות יהודים מאלה שמגיעים כעת מקייב וד"ל). אותו דבר לגבי זכאי דיור ציבורי.
זה אומר דבר אחד ברור: אסור להפלות אותם לרעה. לא במישור החיצוני - של הגשת סיוע וקליטת פליטים יהודים וזכאי שבות ממלחמות נוראיות ולא במישור הפנימי - בהקצאת משאבי המדינה כמו דירות הדיור הציבורי. זה לא מוסרי, זה לא יהודי וזה לא חכם חברתית. אין לנו די קרדיט חברתי לחזור על הטעויות של שנות השבעים גם היום. פשוט אין.
הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו