גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

אום אל-פחם. מבחינת הממשלה החברה הערבית היא סוג של חור שחור / צילום: איל יצהר

הכותב הוא מנכ"ל קודרה - רשת התורמים הערבים הפועלת ליצירת, חיזוק וטיפוח של קהילה המגלה ערבות הדדית ולכידות חברתית, באמצעות נתינה אסטרטגית ומושכלת. לאחרונה שימש כיועץ בצוות הבכיר של מטה הקורונה האחראי על החברה הערבית. ייסד וניהל את עמותת אמאנינא, ארגון המקדם מוביליות חברתית והתנדבות בחברה הערבית

הזדקנות האוכלוסייה, עוני, חוסר ביטחון תזונתי ובעיות חברתיות נוספות לא ייעלמו בעתיד הקרוב גם אם ננהל את שגרת חיינו בעתיד בחלל המטאוורס. ממשלות יצטרכו לפתח יכולות דינמיות להתמודד עם אתגרים אלה, וממשלות שיחשבו שהן יוכלו לעשות זאת לבד יקרסו ראשונות.

כדי שנוכל להבין איך מדינת ישראל תוכל להתמודד עם צרכים חברתיים בעתיד לכלל אזרחי המדינה, ובאופן ספציפי למיעוט הערבי, שסובל מתוכניות ממשלתיות שנתפרו לטיפול בצרכים החברתיים של הרוב היהודי בה, יש לשאול את השאלה: מי לוקח אחריות על בעיות חברתיות במדינה? מי האחראי על מתן השירותים ויצירת הפתרונות? מי אמור לבקר את מדיניות הממשלה? ומה הם מנופי השינוי האפשריים?

המנוף הראשון הוא יזמות. ההגדרה הבסיסית של יזמות היא המקום שבו אחרים רואים בעיות, יזמים רואים הזדמנויות. המנוף השני הוא המרחב המקומי, שכולל את השירותים ברמת התושב, ודרכו אפשר לספק שירותים מוניציפליים, לפתח מענים, ולפתור בעיות. המנוף השלישי הוא מדיניות ממשלתית. המדינה היא הריבון והמונופול על קביעת מדיניות ומנגנוני יישום ביחס לכל בעיה חברתית, כך שסדרי העדיפויות של השלטון המרכזי בהתמודדות עם אתגרים חברתיים הם אלה שמעצבים את אופן ההתמודדות.

מבחינת הממשלה החברה הערבית היא סוג של חור שחור. הממשלה לא באמת יודעת מה הם הצרכים החברתיים של הערבים במדינה, היא גם אף פעם לא התמודדה איתם באופן ישיר. היא יודעת לתפור חליפות למיינסטרים הישראלי, ואז מנסה להתאים אותן לאחר, לשונה. כל הזמן נבנות תוכניות שמספקות מענים למיינסטרים היהודי- הישראלי, אף משרד ממשלתי לא בא ודפק על הדלת של האישה הערבייה הענייה או הילד החולה, או הנער האבוד ושאל אותם מה מציק לך, ואיך אני יכול לעזור לך.

אוזלת היד של הרשויות הערביות בהתמודדות עם מצוקותיו של התושב ניכרת, רוב הרשויות הערביות נמצאות בדירוג הסוציואקונומי הנמוך ביותר. הן במשבר כספי כרוני. מדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה, כי בעוד שבמגזר היהודי מרבית הרשויות מוגדרות כאיתנות או יציבות, ביישובים הערביים אין אף רשות המוגדרת כאיתנה או יציבה כספית. נכון לשנת 2020 ב-73% מתוך סך הרשויות הערביות בישראל פועלים חשבים מלווים, לעומת שיעור של 10% מתוך כלל הרשויות היהודיות. הרשויות הערביות מופלות לרעה בקבלת מענקי איזון, ואין בהן תשתיות כלכליות בנות קיימא או מנופי כלכלה עמידים. פחות משליש מההכנסות ברשויות אלה הן עצמיות, למרות מגמת העלייה המתמדת בתשלום הארנונה.

עמותות הוכיחו בתקופת משבר הקורונה שהן יכולות להתאים את עצמן למציאות משתנה בקצב המהיר ביותר, לחוש את דופק השטח, את רגשי וצרכי הקהילה. זאת המיומנות הטבעית של עמותות אבל גם השדה הזה לא קיים בחברה הערבית. פחות מ-8% מהעמותות הפעילות בישראל הן עמותות ערביות. 90% מגופים אלה פועלים על תקציב של פחות מ-5 מיליון שקל, כך עולה ממחקר של המרכז לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה בישראל באוניברסיטה העברית. 1.7% מהעמותות שיש להן התקשרות עם הממשלה הן ערביות, פחות מ-5% מסך העמותות הנתמכות על ידי המדינה הן עמותות ערביות. לצד החסמים הממשלתיים, הן סובלות גם ממחסור בתשתיות פיזיות ומבניות, והיעדר ניסיון ניהולי.

השחקן היחיד שיכול להיות יזמי, לשנות מדיניות ולהגיע באופן ישיר למוטב בקצה, הוא המגזר השלישי. החברה האזרחית היא הפוטנציאל הגדול ביותר לחולל שינוי חברתי אמיתי דרך מנוף זה, במטרה להתמודד עם הילד החולה, והמשפחה הנזקקת. ואף לפתח מנופי פיתוח כלכלי ומוביליות חברתית לאוכלוסייה. אם יש משהו שלמדתי הוא שהגיע הזמן לחולל שינוי, איך? לוקחים אחריות על העתיד.