מדוע חשוב להסדיר את הגירושים מבחינה פורמלית

בתום מאבק משפטי סביב עיזבונו של אדם שהלך לעולמו, בין אשתו בנפרד לבין האישה עימה חלק את חייו בשלושת העשורים האחרונים, צו של בית הדין הרבני הפך את החלטת בין המשפט לעניני משפחה, בניגוד לצוואתו של המנוח • למרבה הצער, המנוח לא הביא בחשבון שלאלמנה מגיעות זכויות נוספות עפ"י הדין העברי

למרבה הצער, המנוח לא הביא בחשבון שלאלמנה מגיעות זכויות נוספות על-פי הדין העברי / צילום: Shutterstock
למרבה הצער, המנוח לא הביא בחשבון שלאלמנה מגיעות זכויות נוספות על-פי הדין העברי / צילום: Shutterstock

הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

לא פעם זוגות חילוניים, במיוחד כאלה שנפרדים בגיל מבוגר, לא טורחים להסדיר את הגירושים מבחינה פורמלית. הליך הגירושים כולל אינטראקציה לא נעימה בין בני הזוג, במיוחד אם הוא כרוך במאבק, ואנשים רבים אומרים לעצמם שאין כל משמעות לגט מבחינתם, שהרי הם כבר חיים בנפרד, לא פעם עם בן זוג אחר, וממילא אין להם כוונה להינשא בשנית.

פסק דין שניתן בחודש שעבר בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה, מבהיר מדוע תפיסה זאת עלולה לעלות ביוקר למי שהזניח את הצד הפורמלי של סידור הגט.

דין מדור אלמנה

המאבק המשפטי התקיים סביב עיזבונו של אדם שהלך לעולמו, בין אשתו בנפרד לבין האישה עימה חלק את חייו לאחר הפירוד, שאף הוכרה כידועה בציבור שלו. בשעתו, המנוח הגיש נגד אשתו תביעת גירושים, ואפילו נקבע תאריך לסידור הגט, אולם מסיבה שלא ניתן לשחזרה כעת ממרחק השנים, המנוח ואשתו לא התייצבו לטקס, ולכן למעשה מעולם לא התגרשו כדת וכדין. במשך 33 שנים עד לכתו של האיש לעולמו, הם חיו כפרודים והיו נשואים על הנייר בלבד, בעוד שהאיש חי כאמור עם אישה אחרת.

הזוג הפרוד הזניח לא רק את הטיפול בסידור הגט, אלא גם ביתר הנושאים הכרוכים בגירושים, ולכן הדירה המשותפת נותרה רשומה על שם המנוח ואשתו הפרודה. כדי למנוע מצב שבו אשתו בנפרד תירש חס וחלילה את חלקו בדירה, מתוקף נישואיהם הקיימים עדיין באופן פורמלי, המנוח דאג מבעוד מועד להכנת צוואה, במסגרתה הוריש את חלקו במחצית הדירה לידועה בציבור שלו, וסבר כי בכך הוא יכול להיות רגוע. למרבה הצער, המנוח לא הביא בחשבון שלאלמנה מגיעות זכויות נוספות על-פי הדין העברי, מעבר לרשום בצוואה.

לאחר שירשה את חלקו של המנוח, הידועה בציבור הגישה תביעה בבית המשפט לעניני משפחה למכירת הדירה, שאת הזכויות בה היא חולקת כעת עם אשתו בנפרד של המנוח, וזכתה. אולם אז האישה החוקית פנתה לבית הדין הרבני, וקיבלה צו איסור דיספוזיציה על מכירת הדירה המשותפת, בטענה כי כאלמנתו של המנוח, היא זכאית למדור, כלומר לזכות מגורים בבית, על אף שחציו אינו רשום על שמה.

בית הדין הרבני קבע כי מאחר שהוגשה תביעת גירושים בין הצדדים, אך לא נדונה לגופה, ולא הוכח כי האישה הייתה אשמה בפירוד, אזי היא לא הפסידה את זכויותיה לקבל מבעלה מזונות, מדור וכתובה, גם אם חיו בנפרד מעל ל-30 שנה. לפיכך, לאחר מות הבעל, היא יכולה לתבוע את הזכויות מעיזבונו.

המשמעות היא שכל זמן שהאישה בנפרד בחיים, מגיעה לה זכות מגורים בחלקו של המנוח בדירה, מדין מדור אלמנה. לכן הצו למכירת הדירה שהנפיק בית המשפט לענייני משפחה בוטל, והידועה בציבור תצטרך להמתין בסבלנות ללכתה של האישה בנפרד לעולמה, כדי ליהנות ממחצית הדירה שירשה מהמנוח.

לא קוריוז טקסי דתי

חשוב לדעת כי הסאגה אינה מסתיימת כאן, מאחר שלפסק הדין של בית הדין הרבני יכולות להיות השלכות נוספות. כך למשל, חוק הביטוח הלאומי קובע כי אישה פרודה תהיה זכאית לגמלת שאירים, אם היא עונה על כמה תנאים, שאחד מהם קובע כי המנוח היה חייב לאישה מזונות לפי פסק דין או לפי הסכם בכתב, גם אם לא שילם אותם.

הלקח ברור: כפי שאין להתייחס לחתימה על כתובה לפני החופה כקוריוז טקסי דתי, אלא כחוזה מחייב שיש לו השלכות ארוכות-טווח על החיובים הכספיים בין בני הזוג - כך אין לנהוג בקלות-דעת בנישואים פורמליים שלא סודר בהם גט, גם אם הם מתקיימים על הנייר בלבד.