בנימין נתניהו, הליכוד / צילום: איל יצהר
מאמר המערכת של אחד העיתונים החשובים בעולם, ה"וול סטריט ג'ורנל", הוקדש השבוע לרפורמה המשפטית הדרמטית שמתכננת הממשלה להעביר בישראל בתוך זמן קצר. לאור העובדה שכאן אצלנו בכירים רבים בתחומי הכלכלה, המשפט ועוד מזהירים מפני ההשלכות החמורות שעלולות להיות לרפורמה, ביניהן גם פגיעה קשה בכלכלה המקומית, היה מפתיע לגלות כי טור המערכת של העיתון הכלכלי החשוב דווקא מגבה אותה. לא מעט כלי תקשורת בישראל פרסמו ידיעות על מאמר המערכת הזה וציטטו חלקים מתוכו, וכאן בגלובס המאמר תורגם במלואו ופורסם באתר (לגלובס יש הסכם תוכן עם העיתון האמריקאי).
אבל עד כמה מבינים בכלי התקשורת מעבר לים - ב"וול סטריט ג'ורנל" ובעיתונים אחרים - את נבכי השיטה המשפטית הישראלית ואת השינויים המתוכננים בה כעת? בבדיקות רבות של "המשרוקית" אנחנו בוחנים התבטאויות של פוליטיקאים ישראלים שמשווים את מצבנו לעולם בתחומים שונים, ומגלים כי ההשוואות הללו לא תמיד משקפות הבנה אמיתית של מה שקורה מעבר לים. הפעם החלטנו לעשות בדיקה דומה - אבל מהכיוון ההפוך.
ההסבר על הסבירות
הטענה הראשונה שניגע בה במאמר המערכת של "וול סטריט ג'ורנל" זהה לטענה שהפרכנו רק לפני זמן קצר, כשבדקנו התבטאויות של פוליטיקאים מקומיים לגבי הרפורמה. כשהשר מיקי זוהר מהליכוד הגן על השינויים שאמורים להתבצע כעת, הוא השווה את המצב בישראל לדמוקרטיות אחרות וטען כי אומנם גם בהן פוסלים לעתים חוקים, אבל שם אין "פסילה סדרתית משיקולי עילת הסבירות".
במאמר של ה"וול סטריט ג'ורנל" חזרו גם הם על הטענה: "בית המשפט העליון בישראל פוסל חוקים שנראים לו 'לא סבירים', מושג שיכול לכלול למעשה הכול". אלא שכפי שהסברנו אז, בג"ץ פסל בסך-הכול 22 חוקים, ובכל המקרים למעט אחד עשה זאת על בסיס העובדה שהם סתרו - על-פי הפרשנות שלו - חוקי יסוד שהתקבלו בכנסת (גם המקרה הנוסף אינו קשור ל"עילת הסבירות"). כלומר, ישראל אינה נתונה כיום בסיטואציה שבה "מושג שיכול לכלול למעשה הכול", מאפשר לשופטי העליון לבטל בהינף יד חוקים של הכנסת.
אז ממה נובע הבלבול? בג"ץ אומנם לא פוסל חוקים באמצעות "עילת הסבירות", אך הוא כן עושה בה שימוש כדי לבחון - ולפסול במידת הצורך - החלטות של הממשלה ושל גופים שלטוניים נוספים. מי שמגנים על בית המשפט יזכירו בדרך-כלל כי לא מדובר בהמצאה ישראלית, וכי עילת הסבירות הגיעה אלינו מהמשפט האנגלי, ונפוצה גם בשיטות משפט אחרות. זה כמובן נכון, אך נדמה כי יש הסכמה על כך שמאז שנות ה-80, ובמיוחד לאחר פסק הדין המכונה "דפי זהב", חל שינוי במאפייני עילת הסבירות - וזו הורחבה, ונעשה בה שימוש תדיר יותר.
"עילת הסבירות" היא גם זאת שבאמצעותה פסלו לאחרונה רוב שופטי העליון את ההחלטה למנות את אריה דרעי לשר (חלק מהשופטים פסלו את המינוי מנימוקים אחרים). ושוב, גם כאן הצעד הזה של בג"ץ הופנה כלפי הממשלה, ומי שעומד בראשה, שביצע, על-פי השופטים, מהלך שחורג בצורה קיצונית מ"מתחם הסבירות" - ולא כלפי החלטה של הכנסת.
בין חוקי יסוד לחוקה
נקודה נוספת במאמר המערכת של ה"וול סטריט ג'ורנל" משקפת בעינינו באופן מעניין את הפערים בין המבנה החוקתי של ארה"ב - מולדת האיזונים והבלמים - לבין המבנה הרעוע בהרבה שקיים בישראל. "לאחרונה", נכתב במאמר, "הכנסת תיקנה את החוק (שעלול היה למנוע מדרעי לכהן כשר), כך שייגע רק למי שריצו מאסר בפועל. פסילת המינוי למרות זאת מהווה התערבות של בית המשפט בכוח העם לבחור את מנהיגיו, באמצעות מחוקקים שקובעים את החוק ואנשי ביצוע בממשלה".
אז מה הטעות? אין כאן ממש אחת כזאת, אבל אם כבר מסבירים את הסיטואציה הזאת לקורא האמריקאי, ייתכן שיש דרך מוצלחת יותר לעשות זאת. מה עשתה הקואליציה כדי לאפשר לנתניהו למנות את דרעי לשר? היא שינתה חוק יסוד כך שיו"ר ועדת הבחירות לא יידרש לקבוע האם להרשעתו של יו"ר ש"ס מתלווה גם קלון. חוק יסוד הוא כידוע הדבר הקרוב ביותר לחוקה שיש בישראל.
במילים אחרות, ניתן לטעון כי אם "העם האמריקאי" היה רוצה לבצע מהלך דומה, היו נדרשים לו רוב של שני שלישים בכל אחד משני בתי הקונגרס, ולאחר מכן אשרור על-ידי בתי המחוקקים של שלושה רבעים מהמדינות. בישראל מספיק רוב של 61 חברי כנסת בלבד לשם כך, ולכן ההתערבות של בית המשפט ב"הכרעת העם" בעניין זה עשויה להיראות פחות מופרכת (בפועל, כפי שכבר ציינו, השופטים דווקא לא נדרשו לעניין שינוי חוק היסוד כדי לפסול את דרעי, אם כי השופט יוסף אלרון כן קבע כי השינוי לא אמור לחול על יו"ר ש"ס).
מה נכתב ב"מאמר המכונן"?
מאמר המערכת שהכה גלים בישראל זכה לאזכור גם של ראש הממשלה עצמו. בכינוס שנערך השבוע בכנסת פנה בנימין נתניהו לתומכיו ואמר: "אם אתם צופים ב'ערוצי התעמולה', הם לא יגידו לכם מה שאמר העיתון 'וול סטריט ג'ורנל' במאמר מכונן... שבעצם בישראל קיים דבר שלא קיים באף דמוקרטיה, אין חוסר איזון כזה באף דמוקרטיה".
לא ברור אם נתניהו התבלבל בעצמו או רק בלבל את קהל שומעיו, אך מעצם הניסוח של הדברים ("מה שאמר העיתון 'וול סטריט ג'ורנל'") ניתן היה להבין כי הכוונה היא למאמר המערכת המדובר. אלא שבאותו מאמר לא מופיעה כל קביעה כזאת. טענה שלפיה חוסר האיזון בישראל לטובת בית המשפט הוא חריג בהשוואה לכל דמוקרטיה אחרת, ניתן למצוא דווקא בטור דעה אחר שפורסם בעיתון האמריקאי. מי שחתום עליו הוא פרופ' יוג'ין קונטורוביץ', משפטן החבר בהנהלת פורום קהלת.
האם לנתניהו אין מנדט?
גם בעיתונות הליברלית בחו"ל, שם מטבע הדברים יוצאים נגד הרפורמה, מצאנו אי-דיוקים. ברט סטיבנס, בעל טור בכיר ב"ניו יורק טיימס", תקף השבוע את נתניהו וטען כי אין לו לגיטימציה להעביר את המהלכים המתוכננים במערכת המשפט. בין היתר הסביר סטיבנס כי נתניהו משתמש לשם כך "ברוב של ארבעה מושבים בפרלמנט, שהושג באמצעות פחות מ־50% מהקולות בבחירות". זאת אולי הערה שאינה שגויה עובדתית - סך הקולות שקיבלו ארבע המפלגות שמרכיבות את הקואליציה מהווה 48.3% מסך הקולות הכשרים - אך ספק אם זו דרך נכונה או הוגנת לבטא את תוצאות הבחירות בישראל.
כידוע, בשל אחוז החסימה המונהג בישראל, ובמדינות אחרות שבהן השיטה דומה, עשרות ואף מאות אלפי קולות יורדים מדי בחירות לטמיון משום שהם ניתנו למפלגות שלא עברו את הרף. כך קרה, למשל, בבחירות אפריל 2019, כשכ-140 אלף קולות של מצביעי ה"ימין החדש", נמחקו והביאו לכך שבכנסת היו לגוש נתניהו רק 60 מנדטים, למרות שהתמיכה הציבורית בו הייתה גדולה יותר.
דוגמה מפורסמת נוספת ל"עיוות" הזה ניתן למצוא בבחירות 1992, בהן השיגה העבודה בראשות יצחק רבין גוש חוסם של 61 מנדטים, למרות שבשקלול כלל קולות המצביעים, כולל קולות מפלגת "התחייה" שירדו לטמיון ומפלגות נוספות, זכה גוש הימין (כולל ש"ס) ליותר קולות.
אגב, בדקנו לאחרונה טענה דומה לגבי הבחירות האחרונות, על-ידי שקלול הקולות של כלל המפלגות שקיבלו יותר מ־1% בבחירות (כלומר בתוספת מרצ, בל"ד והבית היהודי שלא עברו את אחוז החסימה), וגילינו כי גם במקרה כזה היה נהנה גוש נתניהו מיתרון קל בסך הקולות (50.3% מול 49.7%) וגם בחלוקת המנדטים (61 כולל הבית היהודי מול 59).
לקריאה נוספת:
● מאמר המערכת של "וול סטריט ג'ורנל"
● המאמר של פרופ' קונטורוביץ' ב"וול סטריט ג'ורנל"
● המאמר של ברט סטיבנס ב"ניו יורק טיימס"
● כתבת המשרוקית: הרפורמה המשפטית במבחן העובדות