גוון סטפאני, לורן בקול, טיילור סוויפט. ''למצוא את הליפסטיק שמתאים לך זו החוויה הכי מעצימה שיש'' / צילומים: ויקיפדיה, רויטרס
ננסי מקדונל היא בעלת טור על אופנה ויופי ב"וול סטריט ג'ורנל"
"תני לתענוג להדריך אתך", אומרת השחקנית הצרפתייה ז'אן מורו בסרט "ניקיטה" מ־1990. הדמות שהיא מגלמת, אמאנד, פאם פטאל קלאסית, מלמדת את הנערה שעתידה להיות שכירת חרב (אן פריו) את אמנות השימוש בליפסטיק. "ואל תשכחי", היא אומרת לה, "יש שני דברים שאין להם גבול: נשיות והאמצעים לנצל אותה".
ליפסטיק - מרפא לנפש ולשפתיים
זה ציטוט מעולה והקדמה מוצלחת לדיון על כוחו של הליפסטיק. מגזין "הארפר'ס בזאר" כבר זיהה את הכוח הזה ב־1937, אז נכתב ששימוש בליפסטיק הוא אחת הפעולות המגדירות של המאה ה־20. בכל פעם שיש אתגר, נכתב במגזין, צביעת השפתיים בליפסטיק "מחזקת את הנשמה". בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול, ליפסטיק היה מרפא גם לנפש וגם לשפתיים - מוצר יוקרה שניתן אז לרכוש אותו ב־20 סנט. הפרסומות שהופיעו במגזינים לנשים בשנות ה־30 - כפול במספרן מבעשור הקודם - שיקפו את המגמה הזו.
בזמן המיתון בתחילת שנות ה־2000, לאונרד לאודר, לשעבר יו"ר הדירקטוריון של "אסתי לאודר", נתן למגמה הזו שם: "מדד הליפסטיק". על פי הגדרתו מכירות שפתונים עולות בזמני שפל כלכלי. עם זאת, בזמן הקורונה מכירות ליפסטיק צנחו- אך בזה אפשר להאשים את המסכות. על פי Circana, חברה העוקבת אחרי הוצאות צרכנים, ב-2022 מכירות ליפסטיקים זינקו ב־25% לעומת השנה הקודמת, למרות הדיבורים על מיתון.
● פריטי לבוש המזוהים עם מעמד "הכסף הישן" עושים קאמבק
● אלו ארבע החולצות שגברים צריכים ללבוש בקיץ הקרוב
● הטיפולים הלא פולשניים שמיטיבים עם עור פנים בוגר
השפתון הוא הפינוק האולטימטיבי
מחירו הזול של השפתון, מ-3 דולר ומעלה, הופך אותו לפינוק אולטימטיבי. אלא ששפתון משנה את הדרך בה נשים נראות ומרגישות, ובהתאם - הוא משנה את האופן בו הן חוות את העולם. "זה חומר משנה תודעה", אומרת פופי קינג, בעלת קו ליפסטיקים חדש שיושק ביולי. "אני חושבת שהגדירו אותו בטעות כמוצר קוסמטי. הוא כל כך הרבה יותר מזה. למרוח ליפסטיק על השפתיים זה אחד המנהגים האחרונים מימי קדם שממשיכים להתקיים עד עצם היום הזה".
הבבלים ממציאים את הצבע לשפתיים
קינג צודקת: כמו הרבה דברים, את הצבע לשפתיים המציאו ככל כנראה הבבלים, ובתחילה גם גברים וגם נשים מרחו אותו. בימי הביניים, התפיסה היתה שלא צריך לשפר את עבודתו של האל על ידי שינוי צבע השפתיים. כך חשבו עד המאה ה־19, אז המלכה ויקטוריה הכריזה שצבע לשפתיים הוא "עניין לא מנומס". בימים ההם שפתון היה חלק מהמלתחה הנשית, אבל איסור השימוש בו הפך אותו למחתרתי: רק פרוצות ושחקניות, שני מקצועות שנתפסו כזהים, צבעו את שפתיהן באופן גלוי. עם זאת, נשים רבות הדגישו בדרכים יותר עדינות את צבע השפתיים בעזרת מתכוני איפור ביתיים.
מעמדו של הליפסטיק החל להשתקם ב־1884, כשהחברה הצרפתית "גרלן" החלה למכור לראשונה ליפסטיק בייצור תעשייתי עבור נשים מהמעמד הגבוה. גרלן ארזה את הצבע לשפתיים בקופסאות עשויות מנייר משי, ובתחילת המאה ה־20 היא כבר הציגה גלילי מתכת עם לשונית קטנה בצד, שנועדה לדחוף את קליע הצבע כלפי מעלה. הפטנט הזה הפך את המנהג למרוח בפומבי את השפתיים בצבע למקובל יותר מבחינה חברתית. ב־1915 גלילי המתכת יוצרו באופן המוני, ואחריהם, בשנות ה־20, יוצרו גלילי המתכת המסתובבים.
זה לא מפתיע את אדוורד בס, מייסד מותג יופי מניו יורק. הוא ממקם את הצבע האדום בראש רשימת הצבעים המובקשים, אלא שללא קשר לגוון המועדף על נשים, הוא אומר ש"למצוא את הליפסטיק המתאים זו החוויה הכי מעצימה שיש. נשים רבות חשות כך בכל פעם שהן מורחות אותו".
הפרסומות הראשונות לליפסטיק
בשנות ה־90 של המאה ה־19 היה ניתן להזמין צבע לשפתיים מהקטלוג של "סירס", רשת חנויות כלבו אמריקאית, אבל הפרסומות הראשונות הופיעו רק בשנות ה־20 של המאה שעברה. פרסומת מ־1938 השוותה בין שני מותגי ליפסטיק מפורסמים שנקראו Hussy ("אישה קלת דעת)" ו־Lady; המוצר הראשון נמכר הרבה יותר מהשני. הפרסומת הכי מפורסמת לשפתון אי פעם, שפתון בצבע Fire and Ice של "רבלון", הושקה ב־1952. ריצ'רד אבדון צילם את המודעות, בהן הדוגמנית דוריאן לי לבושה בשמלת ערב כסופה ומעיל ערב אדום מתנפנף ברוח. במודעות הובלטו כמה שאלות שהיו משמחות את זיגמונד פרויד. "האם לפעמים את מרגישה שנשים אחרות מתרעמות עלייך?" הייתה שאלה אחת. אחרת הייתה "האם פרוות צובל מרגשת אותך, גם על אישה אחרת?", וגם "האם מוזיקה צוענית מעציבה אותך?". 71 שנה אחרי, Fire and Ice, שפתון בצבע ארגמן עמוק, הוא עדיין בסט סלר.
בזמן מלחמת העולם השנייה, נשים הרימו את המורל הציבורי על ידי צביעת השפתיים בגוונים עזים דוגמת "אדום ניצחון". אבל בבריטניה, ייצור הליפסטיק הצטמצם מאוד - השומנים ששימשו לייצורו היו נחוצים לייצור תחמושת - והמוצר כמעט נעלם. ב־1944, תיאר עיתונאי את הכלבו הלונדוני "הרודס" כנטול ליפסטיק כמעט. אבל נשים עדיין עטו על מחלקת הקוסמטיקה המרוקנת, כדי ליהנות ממה שה"דיילי מייל" הגדיר "כמיהה אחרונה ליוקרה המגולמת בדברים הקטנים".