תחת זכוכית מגדלת - המחיר הנפשי שעלולים לשלם סלבס או מי שנמצאים באור הזרקורים

הכתבה מטעם MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם 

מותה המעציב של הזמרת האירית שינייד אוקונור עורר מחדש את הדיון במחיר הנפשי שעלולים לשלם אנשים מפורסמים על חשיפתם - בתחילת דרכם על חשיפה פתאומית שלא היו מוכנים אליה, ואחרי כן על חשיפה ממושכת והתחקות אחר כל תנועה שלהם, גם מהבית למכולת הסמוכה. רבים מהאמנים ומהיוצרים ממילא מגיעים לעולם עם נפש רגישה, שמובילה אותם לנתיבי היצירה; דרך נתיבים אלה הם מבקשים לגעת בעצב, בקושי, בצער, בכאב שלהם ושל העולם. וכשהיצירה שלהם יוצאת מבר ההופעות השכונתי והופכת בדרך נס לנחלת הכלל, זה מעבר שקשה לנפש להכיל אותו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בדמויות שבריריות, כמו שינייד אוקונור או השחקן רובין ויליאמס.

ברבים מסרטיו שיחק ויליאמס דמות של אדם פגיע, רגיש לסבל הזולת; אבל אחד הסרטים שנצרב אצלי בזיכרון הוא "פישר קינג" (בבימוי של טרי גיליאם), שבו שיחק את דמותו של פרי, מרצה בכיר לתולדות ימי הביניים באוניברסיטה יוקרתית, שאשתו היפהפייה נרצחה לנגד עיניו בבר בידי מטורף, שהאזין לתוכנית של שדרן רדיו יהיר שהסית נגד היאפים והחליט לעשות מעשה. מאז אותו יום התערערה שפיותו של פרי והוא הפך להומלס, רדוף בידי הזיות, שהמפחידה בהן היא היותו נרדף בידי אביר אדום רכוב על סוס, המבקש להרוג אותו. הסיפור העצוב הזה הסתיים בסופו של דבר בגאולה ובאהבה חדשה, גאולה שוויליאמס עצמו לא זכה לה בחייו שלו. בסופו של דבר רדפו אותו השדים הפרטיים שלו עד שנטל את חייו בידיו.

אני בספק אם ניתן לקרוא לשינייד אוקונור או לרובין ויליאמס 'סלבס'. הם ודאי היו אנשים מפורסמים, אבל לא עבדו בלהיות כאלה. ההפך הוא הנכון. ניתן לומר שהם רתמו את הפרסום שלהם לטובתם של האנשים בכך שפתחו וחשפו את הקשיים שלהם לדיון ציבורי. סביר להניח שאדם שהופך מפורסם מכוח הכישרון שלו ונחשף פתאום לעולם משלם מחיר אחר מהמחיר שמשלם אדם שהמשימה שלו היא להתקבל לחבורת הסלבס.

מכל מקום, מפורסמים (ולפעמים גם סלבס) עלולים, כאמור, לשלם מחיר נפשי כבד לנוכח האתגרים והלחצים הייחודיים שהם נחשפים אליהם בשל תהילתם ומעמדם הציבורי.

הפלישה הגדולה

אחד האתגרים הנפשיים הגדולים של מפורסמים הוא ההתמודדות עם אובדן הפרטיות - התגודדויות מעריצות ומעריצים, מארבי פפראצי, שמועות שמפיצים עליהם, שאלות פולשניות על חייהם האישיים ועיסוק פומבי בהם, תשומת לב מתמדת של התקשורת. כל אלה לא מאפשרים להם לנהל חיים נורמליים. מערכות היחסים האישיות שלהם, המראֶה שלהם, מעשיהם והחלטותיהם נמצאים ללא הרף תחת העין הביקורתית של התקשורת והציבור. אבל כאן צריך לשאול מהי תקשורת, בתקופה שבה כלי תקשורת הופכים לחלק מתעשיית הפייק ניוז, העיתונות האובייקטיבית המקצועית הולכת ומתפוגגת, והמדיה החברתית שולטתתת. משתמשים אנונימיים יכולים להפיץ השמצות ולעשות שיימינג שהופכים ויראליים במהירות האור (או החושך). המפורסמים (סלבס) הם טרף קל להשמצות ולשיימינג, ואצל הפגיעים שבהם מתערערים הביטחון והערך העצמי. הם עשויים לחוות סטרס, תחושת חוסר אונים, התקפי חרדה ודיכאון ותחושות רדיפה (פרנויה). אייקון הפופ המנוח, מייקל ג'קסון, נאבק בפרנויה לאורך חייו. הוא הרגיש שהתקשורת רודפת אותו ללא הרף והאמין שיש כאלה שקושרים נגדו קשר. תחושת הפרנויה שלו החריפה בעקבות התביעות שהוגשו נגדו וסיקורן בתקשורת. גם בריטני ספירס, שכבר בנעוריה נחשפה לאור הזרקורים ולפולשנות חסרת הרחמים של התקשורת, עברה תקופות של פרנויה ומצוקה. כך גם קניה ווסט הראפר ומעצב האופנה שסיפר איך הצגתו בתקשורת השפיעה על מצבו הנפשי והביע את התחושה שהוא במעקב בלתי פוסק ושכל מהלך שלו נבדק.

מי אני ואיפה אני?

כשמתפרסמים, משתררת פעמים רבות תחושת פיצול בין האני האמיתי לבין הדמות הציבורית. אצל אלה שהאופי שלהם מופנם יותר תחושת הפיצול חזקה הרבה יותר - מה לאדם הביישן והמפוחד שהם לבין כל הזרקורים שמופנים אליהם פתאום. כך מתחיל מצב של בלבול, טשטוש בין זהויות, העמדת פנים, תחושה של תחפושת, מעברים חדים בין זהות אחת לאחרת, אי ידיעה מה לעשות ואיך להתנהג, ניסיון להבין איפה נמצאים, מה הכללים. בשתי מילים אפשר אולי להגדיר את החוויה כמשבר זהות.

מיילי סיירוס, שהתפרסמה ככוכבת ילדים בסדרה "האנה מונטנה", סיפרה על הקשיים במעברים בין הדמות מהסדרה לעצמי האותנטי שלה. היא אמרה שהיא חשה לכודה בפרסונה שהיא יצרה ושהיא עוברת תהליך של גילוי עצמי כדי למצוא את זהותה האמיתית. בילי אייליש פרצה לעולם המוזיקה כבר בגיל 14, ועד גיל 20 הספיקה לזכות בפרסים החשובים ביותר שמעניקה תעשיית המוזיקה בארצות הברית. בריאיון למגזין Vanity Fair בשנת 2020 (קורונה; זוכרים?) סיפרה על משבר הזהות שעברה: "הופעתי ברדיו בלייב, ולאורך כל ההופעה הרגשתי שאני מעמידה פנים שאני בילי אייליש. לגמרי לא ראיתי את עצמי כעצמי. פשוט ראיתי את עצמי ממש לא מתוך הפרספקטיבה שלי. זה היה מוזר. זה קרה המון פעמים, בטקסי פרסים וכל מיני. פשוט הרגשתי כמו פרודיה של עצמי". אבל אז היא סיפרה שסלבס כמו ג'סטין ביבר, אריאנה גרנדה, קאתי פרי וליידי גאגא, שעברו את החוויה הזאת לפניה, פנו אליה והציעו לה את תמיכתם.

Lonely, I'm mister lonely

מיותר לומר שפרסום ותהילה הם מגנט רב עוצמה. נכון שיש כאלה שעובדים בלהתפרסם (סלבס) ויש כאלה שעובדים בליצור ומתפרסמים, אבל גם אלה וגם אלה הופכים למגנט לקהלים שונים. מלבד זאת הם הופכים להיות משאב כלכלי, ונוצרת סביבם מערכת שלמה שמתחזקת ומפעילה ומשמרת אותם בתודעה הציבורית. ואז מתעוררים אצלם השאלות והספקות: "למה הוא רוצה להיות לידי?" "באמת אכפת לה ממני?" "אני באמת מעניינת אותו או שהוא רוצה לקבל קמפיין בזכותי?" "וואלה, הוא מסתכל עליי וחושב על חשבון הבנק שלו." יחד עם כל הספקות מתעורר קושי ליצור יחסים פשוטים, אותנטיים ועימו תחושת בדידות ואף דיכאון.

בריאיון למגזין Miror ב-2017 סיפרה ליידי גאגא שאחרי שיצא ב-2008 השיר שלה, "Just dance", שהפך אותה לכוכבת, היא הפכה כל כך בודדה ש"זה היה כואב". "כל החיים שלך משתנים. האווירה, האנרגיה סביבך, האחריות. את פשוט מוצאת את עצמך על רכבת הרים". אחרי כן הוסיפה שהיא לא חושבת שאי פעם תרגיש בנוח עם התהילה. עוד היא סיפרה שנאבקה לשמור על קשר עם חבריה מסצנת המועדונים בניו יורק: "זה היה אחד הדברים הכי כואבים שנאלצתי להתמודד איתם רגשית. זה היה כל כך קשה, לא רק בגלל שהתגעגעתי אליהם, אלא בגלל שהתגעגעתי לכל החיים שלי שם, לגור שם, להיות שם. ושום דבר בפרסום או בכסף שהרווחתי לא התעלה על זה".

נשף מסכות

מפורסמים (סלבס) עובדים חלק גדול מהיממה בתחזוקה. הם חייבים לשמור על תדמית ועל התנהגות שמתיישבות עם האישיות הציבורית שלהם. אם תופסים אותם בהתנהגות "חריגה", כלומר אנושית, הם צריכים לספק סיפור טוב שיגבה אותה. הם חייבים לרצות הרבה מאוד קהלים, כי ההצלחה שלהם תלויה בהם. ולכן פעמים רבות הם נמנעים מלהתבטא בעניינים חברתיים-פוליטיים כדי לשמור על מראית עין נייטרלית. הם משקיעים מאמץ גדול בשמירה על הקוּליות, גם כשהם נבוכים או עצובים או עצבניים או קשה להם, וזה מתיש מאוד.

הם חייבים להתחדש כל הזמן, להמציא את עצמם מחדש, לבלוט, להציג עבודות או תוצאות יוצאות דופן, לעניין, לרתק ולסקרן, לעורר באז סביבם. ובה בעת הם חיים כל הזמן בחשש מהרגע שבו יפסיקו להיות רלוונטיים.

רבים מהם נכנעים לסטנדרטים לא מציאותיים של יופי, במיוחד בתחומים שמייחסים למראה הגופני חשיבות עליונה. אם הם חשים שהם לא עומדים בסטנדרטים האלה, הם נאבקים עם בעיות דימוי גוף ועם שאלות של ערך עצמי.

בכל ההתמודדויות האלה טמון פוטנציאל של מצבי מתח ולחץ, חרדה ודיכאון, שאלות של דימוי עצמי וזהות, תחושות של אי מסוגלות, אי התאמה וחוסר ערך, ספקות ואי שקט. כל אלה מובילים לא פעם לחיפוש דרכי מילוט, חלקן דרכי מילוט זמינות, שלא מחלצות מהמצבים האלה, אלא רק מעמעמות אותם לרגע, ובעצם עלולות להחמיר אותם ולהוביל להתמכרויות ולקושי הולך וגובר. לכן כדאי מאוד שכל אדם שחווה את המעבר החד הזה מאלמוניות לאור הזרקורים יחפש את איש המקצוע שיוכל ללוות אותו בצעדיו הראשונים וגם בהמשך המסע המאתגר הזה.

אם אתה לא שם

תוכניות הריאליטי תופסות היום נתח נכבד מהפריים טיים של הערוצים המסחריים. חלק מהן שולפות מהאלמוניות כל מיני דמויות שמעולם לא היינו מכירים בלעדיהן, וחלק מהן מאפשרות קאמבק לזמרים נשכחים, למשל.

באחת מהעונות הקודמות של "חתונמי" היה אצלי מטופל/ת שיצא עם מישהו/י שהשתתפו בתוכנית. הם התחילו לצאת בעיצומה של הקרנת העונה בטלוויזיה, ולא יכלו להיפגש בציבור, כי אז היה נחשף שיש בן/בת זוג לא מהתוכנית. אותו אדם היה לחוץ, כי כל הזמן ניסו להתחיל עם המשתתפ/ת בתוכנית, ומנגד הוא סיפר כי בן/בת הזוג היו מבולבלים לגמרי מכל החשיפה חסרת הפרופורציות והרגישו שמישהו משך את השטיח מתחת לרגליהם.

בארץ קטנה עם שפם לא קל להיות בעין המצלמה. יודעים את זה גם הסלבס המקומיים, ולכן יש לי הערכה גדולה על האומץ לדבר בכנות על קשיים נפשיים; כך כשבן אל תבורי סיפר שהוא סובל ממאניה דיפרסיה, וכך כשדנה אינטרנשיונל סיפרה שהיא סבלה מדיכאון קליני. בחשבון האינסטגרם שלה היא כתבה כל כך יפה ונוגע: "העצב והדיכאון השתלטו עליי, כמו מפלצת רעה שבלעה אותי לתוכה. הבוקר בא, ולא בא אליי. הערב ירד, ואני לא איתו. הלילות נהיו לי קשים, והשינה לא שינה. כשהבנתי שהמצב הלא-נעים הזה לא עוזב, החלטתי להילחם; לא להיכנע לו, לא להתבייש, לטפל בעצמי. ב-2023, כשהרפואה כל כך מתקדמת, ואנחנו נעזרים ברופאים ובכדורים כשהגוף נחלש, חובה להיעזר ברפואה גם כשהנפש פתאום נחלשת. זו לא בושה. זו גאווה".

יש חשיבות גדולה לנכונותם של אנשים מפורסמים לספר על קשייהם הנפשיים ועל נכונותם להתמודד איתם ולהיעזר, כי ככה הם מעודדים אנשים אחרים במצבם לבקש עזרה, ועם העזרה והליווי הנכונים אפשר לעבור תהליך הבראה, ויותר מזה - לגדול. כי התמודדות כזאת היא מפגש בלתי אמצעי של אדם עם עצמו ועם תעצומות הנפש שלו. אצלנו במיינדמי (MindMe) יש צוות שיודע להציע את הליווי הנכון - פסיכיאטר מומחה, פסיכולוגים, מטפלי CBT, מטפלים ברפואה משלימה - וכל מטופל מקבל את מעטפת הטיפול הנכונה לו.

*הכותב: ד״ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה ומנהל רפואי, MindMe המרכז לטיפול פסיכיאטרי מתקדם

**המידע בכתבה אינו מהווה המלצה רפואית מוסמכת או כל המלצה או עידוד לטיפול והוא לא נועד להנחות את הציבור או לשמש כעצה רפואית, וכן אין לראות בו תחליף לייעוץ רפואי פרטני או אחר, המתאים לנתוניו וצרכיו של כל אדם.