מימין: השחקנים גד קינר, שפרה מילשטיין, בת שבע צייזלר ורמי פלג, מתוך ההצגה ''את ואני והמלחמה הבאה'', 1968צילום: יעקב אגור, באדיבות המרכז הישראלי לתיעוד אמנויות הבמה באוניברסיטת תל אביב
1
זו היתה המלחמה שהדהדה בו. מראות הבלהה שנגלו לעיני המילואימניק הצעיר ברחובות אל־עריש המובסת, מאות המתים, נפגעי הגוף והנפש, עשרות חטופים מצולקים ומולם, כמו מראה הפוכה ומעוותת, חגיגות ניצחון, שכרון כוח, אופוריה כללית שמיסכה קול פנימי שזעק: התנגדות.
● "אני אוהב אתכם": הסופר הפופולרי ביותר ביוון מתייצב לצד ישראל
● הסיפור של החייל וסוסו שהפכו לגיבורי מלחמת העולם הראשונה
חנוך לוין, סטודנט לפילוסופיה ולספרות עברית, כותב מוכשר ואלמוני, חזר ב־1967 מהמלחמה והתיישב לכתוב. "את ואני והמלחמה הבאה" שהחל כמקבץ קטעי סאטירה, הפך בהמשך להצגה הראשונה בקריירה מפוארת של כותב ומחזאי פורץ דרך, כתב מחאה מושחז ותקיף נגד המלחמה, מפקדיה, ערכיה ותוצאותיה.
2
את הקברט הסאטירי, המורכב מארבעה עשר קטעים, חלקם משוחקים וחלקם מושרים, ביימה עדנה שביט. להקת השחקנים הורכבה מארבעה בוגרי החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב: גד קינר, שפרה מילשטיין, בת שבע צייזלר ורמי פלג. המוזיקה לשירים נכתבה בידי אלכס כגן ובני נגרי, ועל ההפקה היה אמון דני טרץ'. את הכרזה עיצב האמן המנוח מיכאל דרוקס. ההצגה תוכננה לעלות ב"צוותא", אך הטקסטים עוררו בהלה בקרב הנהלת התיאטרון והיא החליטה לסגת מיצירתו של לוין.
ביולי 1968 נערכה החזרה הגנרלית בקיבוץ נצר סירני מול אולם זועם שתבע את עלבונו. השיר "בלדה על כיבוש הכותל המערבי", לצלילי ההמנון, הגדיש את הסאה. כיסאות עפו, רגלי הפודיום נעקרו, הבמה פורקה והשחקנים מילטו עצמם רק בקושי.
3
חודש אחרי, עלה הקברט בגרסה מרוככת במועדון הסטודנטים "בר־ברים" ברחוב בן אביגדור בתל אביב. הבלדה המדוברת, שבמרכזה מות לוחמים על הגנת אבני הכותל המקודשות, הושמטה. גם מה שנשאר לא עורר נחת. הקהל המצומצם ממילא, זה שכבר הגיע לקופות, הלך והתמעט. ואף על פי כן, בזמנו הוצג המחזה ב"בר־ברים" וברחבי ישראל 160 פעמים בסך הכול.
קרוב כל כך למוות ולשכול, ישראל החבולה והמדממת לא יכלה להכיל את לוין או להתבונן במראה. הקולקטיב הישראלי לא רצה להקשיב.
"את ואני והמלחמה הבאה", כמו הקברטים והמחזות שכתב לוין בהמשך - את כולם ניתן לקרוא ב־www.hanochlevin.com, אתר המאגד את מכלול יצירותיו - נכתבו מתוך כוונה לעורר אי נחת, להפעיל בצופה קטבים שיטלטלו בין צחוק לזעזוע, לקומם, להכעיס ובסוף לחלחל פנימה ולנטוע ספק.
4
רק שבזמן אמת לא היה מקום לספק. "הרעיונות המתגלגלים בראשו מעוררים רק שאלה: האם לפנינו אידיאולוגיה חולנית, טמטום אינפנטילי או נפש מתוסבכת ללא תקנה", כתב העיתונאי ומבקר התיאטרון, נחמן בן עמי, בעיתון "מעריב".
גם אחרים, שתפשו את הטקסטים ובעיקר את הרעיונות שהציף לוין כמתקפה מסוכנת שיש לנטרל, העדיפו לבטל אותם. תמר אבידר, כתבת מעריב, הודיעה במדורה "מסך ומסכה" שהיא "רוצה לקום ולסטור בפרצופו של של מי שאומר את 'האמת הגדולה' הזאת'". אורי קיסרי ב"העולם הזה" הכתיר את הקברט: "יצירה וולגרית" ו"מלאכת רמייה", המורכבת מ"גסות מחשבה ולשון". את לוין כינה "נביא שקר", רמז שהוא מסייע למשרד התעמולה הערבי ושלח אותו היישר אל ספת הפסיכיאטר.
5
קל לבטל את ה"טייק אוף" המבריק של לוין, קטע מתוך המחזה בשם "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות", על "אחי גיבורי התהילה", הנאום מלא הפאתוס שנשא האלוף שמואל גונן (גורודיש) אחרי מלחמת ששת הימים , מאשר להקשיב לו.
מילים גדולות, מליצות מוכרות עד לזרא, על אחוות לוחמים ורוח קרב, ששם לוין בפיו של גנרל מגלומן ונפוח חזה, בן דמותו של מפקד חטיבה 7, נישאות מהפודיום בהתאמה מושלמת כראוי למסדר המפקד.
רק שאין שם איש מלבדו, והן נאמרות אל חלל ריק בו עמדו עד לפני רגע לוחמיו שאינם עוד. וכך ניסח זאת לוין: "הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד, הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד".
6
שנים רבות לקח לטקסטים האלה של לוין להדהד שוב על במה בישראל.
יציאת התקליטור עם שירי המחזה לצד עלייתו המחודשת ב־2004, תחילה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובהמשך בתיאטרון הערבי־עברי ביפו, בהשתתפות שחקני ההפקה המקורית, העידו על שינוי.
הטקסטים שנתפשו בזמן אמת כמשוקצים, הפכו לקלאסיקה. השחקנים שחטפו ב־1968 נאצות וכונו "בוגדים", זכו כעת לחיבוק.
"האולם התמלא באנשים, כאילו מדובר בקונצרט", נזכר פרופ' גד קינר, משחקני ההצגה. "הם הכירו את המילים בעל פה. כשחקן, השינוי הזה היה משהו מאוד מעניין לחוות".