רונל דרייגן, נשיא ארה"ב לשעבר
פדיון שבויים שזור כחוט השני בהיסטוריה הדיפלומטית של ארה"ב, אפילו עוד לפני שהייתה ארה"ב. מלחמותיה הראשונות מעבר לים היו קשורות במישרין בצורך לחלץ בני ערובה, או להרתיע חוטפים מקצועיים מלחטוף אותם. החוטפים היו לעתים קרובות מוסלמים מן המזרח התיכון ומצפון אפריקה.
את הרגישות הזו אפשר לייחס בעיקר לצרכים פוליטיים. הדאגה לנושאי דרכונים אמריקאים הייתה הביטוי הראשון של עמידת ארה"ב הצעירה על ריבונותה, לפני 220 שנה. בזמננו היא התפתחה גם להתחייבות רגשית ומוסרית.
● יואב קרני, פרשנות | מה כתב הנשיא ביידן על מדיניות החוץ האמריקאית ומה לא קראו רוב הישראלים
באופן בלתי נמנע רווחות היום השערות, שתמיכתו הפעילה של הנשיא ג'ו ביידן בעסקת החטופים היא ניסיון לשנות את הדינמיקה של מלחמת עזה, כדי לקרב הפסקת אש מלאה. ראש הממשלה רמז להשערות האלה בבוקר יום ד', וביטל אותן מעיקרן; אפשר שהוא ביטל אותן בטון פסקני יותר מדי.
ראוי כנראה להאזנה מיוחדת הוא הציטוט, שהובא אתמול מפי בכיר אמריקאי לא מזוהה. הוא אמר לכתבים, כי ההסכם "נבנה בסופו של דבר כדי לתמרץ (incentivize) שחרורים מעבר ל-50". זה נשמע כביטוי של תקווה מצד הממשל, שהעסקה תשנה את אופי המלחמה ואת הקצב שלה. אבל מוטב גם להאמין לנשיא, שגורל החטופים טורד את מנוחתו.
המוטיב של הפקרת חטופים, וממילא של הצלתם, נכנס אפילו לתרבות העממית האמריקאית. הסרט "רמבו" של שנות ה-80 נגע במישרים לתיאוריית קונספירציה מפולפלת על בגידת הפוליטיקאים במאות שבויי מלחמה אמריקאים, שהקומוניסטים הוסיפו כביכול להחזיק בג'ונגלים של וייטנאם גם לאחר שהמלחמה הסתיימה. זו הייתה אחת מתיאוריות הקונספירציה המפורסמות של זמנה. היא נשכחה, אבל הפוטנציאל שלה מוסיף לרבוץ על תודעתם של פוליטיקאים, אולי בייחוד של הזקנים שבהם.
ביידן החזיק פתק בכיס
ג'ו ביידן נעשה סנאטור בימיה האחרונים של מלחמת וייטנאם. במהלך כהונתו הארוכה, 35 שנה, הוא היה ידוע כאחד מניצי הסנאט, והצביע לטובת שורה של מלחמות ופעולות צבאיות מעבר לים. תמיכתו במלחמת עיראק השנייה, ב-2003, רודפת אותו מני אז. הוא הביע חרטה, אבל רבים בשמאל של מפלגתו מתקשים לסלוח לו.
את החלטתו החפוזה והרת האסון להסתלק מאפגניסטן, באוגוסט 2021, אפשר לייחס לרגישותו לחיי אמריקאים בקו האש. לגודל הטרגדיה, 13 חיילים אמריקאים נהרגו במהלך הפינוי. היה נדמה שקומתו שחה. כאשר בא לשדה התעופה הצבאי לקבל את ארונותיהם, הוא הראה למשפחות השכולות פתק עם שמות החללים שהיה טמון בכיסו. השכולים הגיבו בצינה גלויה.
חרדה לגורל אמריקאים בשבי הדריכה אותו פעמים נוספות, למשל כאשר שחרר סוחר נשק רוסי ידוע לשמצה תמורת כדורסלנית אמריקאית, אשר הרוסים שלחו למחנה כפייה על עניין של מה בכך. הוא לא הצליח לשחרר שני אמריקאים נוספים, כולל עיתונאי ב"וול סטריט ג'רנל", שעליהם הרוסים טפלו אשמת ריגול.
ביידן הצליח לעומת זאת לחלץ חמישה אסירים אמריקאים-איראנים מן הכלא באיראן. הוא שלח תמורתם אסירים איראנים והפשיר שישה מיליארד דולר של איראן, שהוקפאו מקודם בבנקים דרום-קוריאניים. הוא מיהר להתחרט, וחזר והקפיא. הכסף מחכה בקטר, אלא מה.
אין מקום לפקפק בכנות חרדתו של הנשיא לגורלם של בעלי דרכונים אמריקאים. הוא חושב, כפי שחשבו קודמיו, כי אמנה לא כתובה מטילה על נשיאים את החובה לדאוג לגורלם של אזרחים, הנופלים בידי אויב.
"הנשיא הגדול והחזק"
הנשיא האמריקאי הפופולרי ביותר של מאה השנה האחרונות היה רונלד רייגן. הפעם היחידה שבה נשיאותו נקלעה למשבר קיומי, באמצע שנות ה-80, הייתה כאשר נודע שהוא התכחש להתחייבותו הפומבית החוזרת, ונשא ונתן עם טרוריסטים (חיזבאללה, דרך איראן) על שחרור חטופים אמריקאים בלבנון. אחד מבכירי הקבינט שלו הסביר לימים בזיכרונותיו, כי רייגן אמר ש"הוא יוכל לעמוד בהאשמות על מעשה לא חוקי, אבל הוא יתקשה לעמוד בהאשמות ש'הנשיא הגדול והחזק רייגן ויתר על הסיכוי לשחרר חטופים'".
איש ממנהיגי ישראל כנראה אינו יכול להתיימר כיום שהוא "גדול וחזק", אבל את טענת היסוד של רייגן הם היו מאמצים ברצון.
מפעם לפעם, נשיאים אמריקאים מראים כי אף הם מועדים לעסקות שליט. ב-2014, ברק אובמה שחרר חמישה מנהיגים בכירים של הטליבאן תמורת חייל אמריקאי יחיד. חמשת המשוחררים מילאו אחר כך תפקידי מפתח בהשתלטות הטליבאן על כאבול, והם משמשים עכשיו בכהונות בכירות מאוד במערך הביטחון והביון של האמירות האיסלאמית.
את הקשר בין מלחמה לשחרור חטופים אפשר למצוא עוד באמצע המאה ה-18, כאשר האמריקאים עדיין היו נתינים בריטיים נאמנים. קצין ממוצא שווייצרי, אנרי בוקה (Bouqet), שלחם בשורות הצבא האנגלו אמריקאי, הצליח ב-1764 לחלץ 200 בני ערובה מידי אינדיאנים בעמק נהר האוהיו. ציור מן הזמן ההוא מראה את בוקה מקבל את פני המשוחררים. ביניהם נראים גם שני זאטוטים.
פוליטיקה של בחירות
אפשר לטעון, כי פדיון חטופים היה סיבה חשובה להקמת כוח צבאי אמריקאי קבוע. לארה"ב לא היה צבא סדיר בימי שלום עד לאחר מלחמת העולם השנייה, אבל הגרעין של כוח לוחם נוצר בתחילת המאה ה-19, כאשר ראשוני המארינס נשלחו אל חופי לוב של ימינו, כדי לשחרר חטופים ולהבטיח חופש שיט. האפיזודה ההיא נכנסה אפילו להמנון המארינס.
ב-1904, הנשיא טדי רוזוולט שלח את הכוח הימי הגדול ביותר בתולדות ארה"ב עד זמנו אל חופי מרוקו, כדי להבטיח את שחרורו של חטוף אמריקאי. הוא הודיע לסולטן של מרוקו, כי אחת לו, או שימציא את החטוף חי, או שימציא את החוטף מת. החטוף שוחרר בשלום. למרבה הנוחיות, החטיפה והשחרור התרחשו בסמיכות זמנים לבחירות לנשיאות. היסטוריונים מאמינים כי התנהלותו במשבר מרוקו עזרה לטדי רוזוולט להיבחר לתקופת כהונה שנייה, בהפרש עצום.
מאז, מפעם לפעם, הדאגה לחטופים ולבני ערובה העסיקו נשיאים עד אובססיה, אפילו לרעת יכולתם למשול. חטיפת 53 הדיפלומטים האמריקאים בטהראן בסוף 1979 הטילה צל ארוך, כבד וקודר על השנה האחרונה של נשיאות ג'ימי קרטר. היא גם הבטיחה שזו אומנם תהיה שנתו האחרונה. ניסיונו לשחרר את החטופים באמצעים צבאיים הניב כישלון מזעזע.
האיראנים התעללו בקרטר עד יום נשיאותו האחרון. הם שחררו את בני הערובה שעות אחדות לאחר השבעת יורשו. קרטר היה איש הגון, והשיג הישגים לא מבוטלים, אבל הוא ייזכר שלא לטובה בעיקר על החטופים באיראן.
אגב, הפעם הראשונה שבה ביידן התחיל להשתעשע ברעיון של התמודדות על הנשיאות הייתה בדיוק בימים ההם, בהיותו סנאטור צעיר מאוד, כאשר מספר גדל של דמוקרטים חיפשו חלופה לקרטר, כדי להפיח רוח חיים במפלגה הדמוקרטית. הוא לא עשה כן. כמעט 45 שנה אחר כך, ביידן מזכיר את קרטר, בחולשתו ובאי-אמון שהוא מקרין. ספק ניכר אם שחרור החטופים ישנה את מצבו הפוליטי, אבל הוא ישפיע אולי לטובה על מצבו הרגשי.
רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני . ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר