בית המשפט העליון / צילום: Shutterstock, Seth Aronstam
רעידת אדמה שיצרה ההדלפה ההיסטורית מבית המשפט העליון רחוקה מלשכוך. חלקים נרחבים מטיוטת פסק הדין בעניין עילת הסבירות, ההרכב המורחב הגדול שהתכנס אי פעם במשכן, פורסמו אמש. מאז שורת ההדלפות מהערכאה השיפוטית העליונה בישראל מתארכת, וכוללת שיחות נטענות בין שופטים, חילוקי דעות לכאוריים ביחס למועד פרסום פסק הדין, וגם שורות תחתונות חלקיות מפסק דין נוסף שנדון בהרכב מורחב - זה שעוסק במועד הכניסה לתוקף של חוק הנבצרות. ההדלפות כוללות ניסיונות ברורים להכתים שופטים במסווה של פרשנות. זה עידן חדש בעליון. תקדים שאין לו זכר. וכטיבם של תקדימים דרמטיים, הוא עתיד להשפיע על הכול: על היחסים בין השופטים לבין עצמם, בין השופטים לצוותם, ובין בית המשפט לעולם החיצון, שעד היום היה, לפחות למראית עין, נפרד ממנו. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. זה כבר ברור.
● שירות חדש של רשם הירושה: קבלת התראה אם מישהו מנסה לגנוב לך את הירושה
● חדשות 12: בג"ץ צפוי לפסול את חוק הסבירות על חודו של קול
● בנק מזרחי טפחות חסם תרומה של רומן אברמוביץ' לזק"א. עכשיו הוא תובע
העם היושב בציון רגיל להדלפות. חדרי חקירות, קבינט, ישיבות ממשלה. כל חובת סודיות שהונהגה כאן הוזנתה מזמן. לא צריך דרמה כדי להוציא משהו מבפנים. מספיק שיש מהדורה למלא. ברשות השופטת זה לא קרה. העליון היה אחד המעוזים האחרונים פה שהיו חפים מההתמכרות להדליף. הוא, בית הנשיא וזהו בערך. פסקי הדין נשארו מחוץ למשחק הזה. בטח הטיוטות שלהם, ההתייעצויות וכל השלבים שבהם השופטים, ובמידה רבה גם הצוות שלהם, מתחבטים בתוצאה. בערכאות הדיוניות, לפחות בעבר, היו שופטים ספציפיים שעיתונאים מתארים כי היו נכנסים ויוצאים מלשכותיהם. בעליון לא. קומת השופטים לא מרבה לארח מבקרים.
האתוס נשאר האתוס
זה לא שאבטחת המידע מנעה את ההדלפות, אם כי המערכת מיושנת, ובלחיצת כפתור ניתן להדפיס הרבה מסמכים מתוכה. המערכת בנתה על כך שללשכות השופטים אין גישה ממוחשבת לחוות הדעת בלשכות אחרות, והן נמסרות פיזית לשופטים, התבררה כיעילה כמו הגדר בעזה, כשקיימת בעולם מכונת צילום.
מה שמנע את ההדלפות עד היום היו האנשים. כמו שלא יצאו פסקי דין מהבניין, לא יצאו דברים אחרים. אפילו מרבית הרכילות, שיש שימצאו מעניינת, נשארה בין כתלי המוסד שתכננו האחים כרמי. וזה די מדהים בעצם, כי כל שנה מתחלפים בקומת השופטים 30 מתמחים, ובממוצע גם עוזר משפטי אחד לפחות. בימי כהונתה נהגה הנשיאה המנוחה מרים נאור להזכיר למתמחים שהם רק אורחים בבניין הזה, ושהמידע שאליו נחשפו בזכות פריבילגיית ההתמחות במקום הנחשב ביותר בארץ הוא לא שלהם. הבדיחה הקבועה אחרי הנאום הזה הייתה שכדאי אולי שהיא תחדש מדי פעם, כי המסר הזה מובן מאליו. הצוות המינהלי, הוותיק, שגם לו נגישות למידע, לא הוציא דבר עד היום, גם במצבי חוסר שביעות רצון מהותי מהמערכת או ממנהליו. מה שקורה בבניין, נשאר בבניין.
בתהליך העבודה בהרכבים מורחבים, לפני דיון ואחריו יש ישיבת שופטים. שם השופטים משקפים זה לזה איך הם רואים את התיקים, מה הבעיות הבולטות ולאן הם נוטים. ההתייעצויות נותנות פרספקטיבה. בשלב זה גם נקבע מי כותב את חוות הדעת הראשונה שמופצת, "העיקרית". בין היתר כדי שלא כולם יצטרכו לשוב על כך. חוות דעת מופצת בעותקים פיזיים כמספר חברי ההרכב. בהרכבים רגישים, היא מופצת במעטפה סגורה. כל שופט שמסיים לכתוב, מפיץ את חוות דעתו והערימה נערמת, כך שהשופטים יוכלו להתרשם ולהגיב איש לרעהו. מהרגע הזה, יש לשכות שבהן רק השופט ועוזר משפטי אחד או יותר קוראים את חוות הדעת, באחרות נחשפים גם המתמחים ומנהלת הלשכה. בכל לשכה בבית המשפט העליון יש שישה אנשים: השופט, מנהלת הלשכה, שני עוזרים משפטיים ושני עוזרים. בלשכת הנשיאה העומס רב, ובהתאמה יש יותר עוזרים משפטיים. בהתאם, מספר הנחשפים הפוטנציאלי לפסק הדין בעניין הסבירות, שבו חברים כל שופטי העליון, הוא כ-100.
עד היום, הרגישות לפסקי דין הייתה גבוהה מאין כמותה. גם בין לשכות השופטים פעמים רבות לא דיברו על התוצאה המסתמנת. לא היה צריך לכתוב על טיוטות "סודי ביותר" כדי שיהיה ברור שכאלה הן. בהרבה מובנים העליון נשאר מוסד של פעם. התיקים פיזיים. השטיחים ישנים. הטקסים אותם טקסים. הכול מתחלק לפי ותק, קצת כמו בצבא, מזהות הנשיא המכהן ועד לקבלת עדיפות בבחירת המתמחים. להוציא אירועים מיוחדים, לא מקליטים או מצלמים. וגם האתוס נשאר האתוס. הסיפור הזה שחשוב מה שעושים. שחיים של אנשים, של הציבור, על הכף. הדלפה זה לא בכבוד של המוסד.
השנה הופיעו בקיעים בחומה. שעות לפני פרסום פסק הדין בעניין אריה דרעי, נרמז כי הוא יודע מה התוצאה תהיה. חודשים ספורים אחר כך אתגר השופט יוסף אלרון את עקרון הסניוריטי, מסורת ותיקה שאיש לפני כן לא בחן. לפיה היריב שלו מהמחוזי בחיפה, יצחק עמית, היה המועמד הבטוח לכתר, והוא אגב זה שנחבט באופן בוטה בהדלפות אמש, כשזמן קצר לפני הדיון בוועדה לבחירת שופטים בעניינו, נכתב על חוות דעתו המסתמנת "קיצונית". סמוך להכרזה של אלרון על התמודדות פורסם כי סיפר למקורב דברים שנאמרו בישיבת שופטים. ההדלפה הזו לא הוסוותה.
רמיזות לזהות המדליף
המנגנון שהיה, של שיח חופשי בין שופטים, נבלם אז. אבל זה כלום לעומת מה שקורה עכשיו. שופטים חשדו אולי שהם לא יכולים לדבר בפורומים נרחבים. אך להסתיר פסקי דין מעמיתיהם? איך ניתן ככה לפסוק? החשש הברור הוא שזה ירתיע. יגרום להם לחשב חישובים תקשורתיים פוליטיים, או ייתר לגמרי את מוסד הדיאלוג. פעמים רבות השיח בין השופטים לאחר הפצת הטיוטות הביא לשינויים. אלה נסמכו על הידיעה שאפשר. וזה גם איפשר הליכי שפיטה נקיים, מקצועיים. במילים אחרות: העליון לא היה הממשלה, ולא הכנסת. אנחנו רוצים שהוא יהיה?
לגבי זהות המדליף יש אינדיקציות ורמיזות. בחשיפה בחדשות 12 הועלו חלקים מחוות הדעת של סולברג, וב"ישראל היום" צוין כי הוא לא הפיץ את חוות דעתו כלל. האם המקור מצוי בלשכתו, או שזה ניסיון לטפול עליו הדלפה? אפשרויות ההדלפה מגוונות. מעניין אם בית המשפט ינקוט צעדים תקדימיים כמו פוליגרף, חוקיות המהלך נבחנת. החלופה היא שהמוסד יישאר במסורתו המנומסת, והאירוע ידופדף הלאה. עוזי פוגלמן, ממלא־מקום הנשיא, הוא לא איש מדון. אולם התקיעות בוועדה לבחירת שופטים, שרק הוחמרה כעת, והסיכוי הסביר שימצא את עצמו בכסא עד פרישתו באוקטובר, יחייבו אותו להחליט איזה מוסד הוא מנהל. היום זה עותר ציבורי, מחר אנשים עם שמות ופנים, שעוד ימצאו את עצמם מרוחים על מסך של פרשן פוליטי לפני שהם יודעים מה עלה בגורלם. אם בית המשפט לא רוצה להיראות כמו הממשלה, הוא בהחלט לא יכול להרשות זאת לעצמו.