צילומים: AP, עיבוד: טלי בוגדנובסקי
אין עוד טעם להתכחש לאחת התוצאות הבלתי־צפויות ביותר של מלחמת חמאס בישראל: התמוטטות חומת המגן הדיפלומטית שלה. זו, כמובן, תוצאה פרדוקסלית של מה שהתחיל כטבח עצום ממדים בידי חמאס. במשך שעה קלה, ישראל נהנתה מאהדה בינלאומית מסיבית, בוודאי בעולם הדמוקרטי. מנהיגי הדמוקרטיות הצטופפו בתור כדי להציע ניחומים, עידוד ותמיכה לישראל המיוסרת.
● ההצעה להפסקת אש מיידית אושרה באו"ם: מה משמעותה?
● כותרות העיתונים בעולם | הסערה שמאיימת על יחסי ישראל ואחת מידידותיה הוותיקות
הריצו נא את הסרט חמישה חודשים וחצי קדימה: ישראל מתקרבת אל מעמד של נידוי בינלאומי. לא זו בלבד שהפגנות ענק נגדה נערכות על פני כל אירופה, ושערים אמריקאיות, בזו אחר זו, מקבלות החלטות (ריקות מתוכן ממשי) להפסקת אש בעזה, אלא שהחומה האחרונה קורסת.
ב-50 השנה האחרונות, ישראל יכלה לסמוך על וטו אמריקאי במועצת הביטחון כמעט בכל עניין חשוב. היום נפל דבר. ידה של ארה"ב לא התרוממה נגד הצעת החלטה להפסקת אש חד־צדדית בעזה "עד סוף הרמדאן". והיא לא התרוממה, על אף שעצם ההיגיון של ההחלטה הזו מנוגד לכל מה שארה"ב דרשה ועשתה בחודשים האחרונים. גם כאשר התבטאה בגלוי, לפעמים בחריפות, נגד הפגיעה באזרחים פלסטיניים, והתנגדה בפומבי למהלכים צבאיים חדשים, וושינגטון עיגנה את ביקורתה בנוסחאות קונסטרוקטיביות של הדדיות, של קח־ותן. לא היום, לא עוד.
הפעם, ממשל אמריקאי לא מנע החלטה שחד־צדדיות עוינת טבועה בה, גם היא מעלה מס שפתיים לחטופים; החלטה שלא נועדה, כמובן, להשיג תוצאות מיידיות, אבל נועדה בהחלט לטבוע נופך של חוסר־חוקיות על מלחמת המגן של ישראל. זו הייתה כוונת היוזמים מלכתחילה.
מצוידים בחתימת מועצת הביטחון, הם יוכלו לטעון מכאן ואילך שישראל מפרה את החוק הבינלאומי בעצם נוכחותה בעזה. מבחינת החוק הבינלאומי, הם יצדקו.
ההחלטה הזו פותחת תיבת פנדורה של תביעות משפטיות ושל יוזמות מדיניות, שעניינן הברור הוא דה־לגיטימציה של ישראל. עניין של זמן הוא, אולי רק ימים אחדים, לפני שתתחיל יוזמה להטיל סנקציות על ישראל בגין ההפרה של ההחלטה שעתה זה התקבלה.
ההימנעות הקודמת, דצמבר 2016
כמובן, ההחלטה הזו מוגבלת, לכאורה, רק לשבועיים הנותרים של הרמדאן, וממילא תוקפה יפקע בסוף הרמדאן; אבל זו רק התחכמות לגליסטית. מחסום הווטו האמריקאי נחצה. ארה"ב הכירה בצורך לכפות הפסקת אש ללא תנאים.
ואף כי סביר מאוד שהיא תתנגד לעיצומים קונקרטיים נגד ישראל, היא חשפה בזה את חולשתה שלה. העולם כולו עומד נגד ישראל - ונגד תמיכת ארה"ב בישראל; והיא, ארה"ב, מתקשה לשכנע את העולם, או אפילו את עצמה, שהיא צריכה להוסיף ולהטות כתף.
הפעם האחרונה בה ישראל חוותה משהו מעין זה, בנסיבות שונות לחלוטין, הייתה הימנעותה של ארה"ב, בימי ממשל אובמה האחרונים, מלהטיל וטו על גינוי ההתנחלויות.
ההחלטה ההיא, מס' 2334, התקבלה ב-23 בדצמבר 2016, חודש אחד ופחות לפני כניסת דונלד טראמפ לבית הלבן. ברוב של 14 מתוך 15 ובהימנעות ארה"ב, ההחלטה הטעימה את התנגדותה החד־משמעית של המועצה לכל שינוי בגבולות 1967, "אלא אם כן ייעשו על דעת שני הצדדים".
ישראל חרקה שיניים. ההימנעות האמריקאית התיישבה עם ההצטננות הכללית ביחסים, הממשלתיים והאישיים - אבל לא היו לה שיניים. ארה"ב הודיעה, עוד בשנות ה-70, שהיא חושבת את ההתנחלויות להפרה של החוק הבינלאומי. ההתנחלויות נמשכו, וההבעות התקופתיות של מורת־רוח נעשו בעיקר לצורך הפרוטוקול.
מה יקרה ל-69 האחוזים?
ההחלטה של היום מתקבלת בעיצומה של מלחמה, כאשר התקשורת והדיפלומטיה מלאות ניחושים והשערות על עיכוב של ציוד צבאי אמריקאי לישראל. המכון השוודי SIPRI, העוקב אחר מכירות נשק בעולם, הזכיר לנו בשבוע שעבר כי 69% מן הנשק שישראל רוכשת בחו"ל מגיע מארה"ב.
השאלה המעניינת את רוב הישראלים אינה כיצד יצביעו אלג'יריה, מלטה וגייאנה במועצת הביטחון, אלא אם ארה"ב אומנם תעכב נשק. השאלה הצריכה לעניין ישראלים היום, היא האם ייתכן קשר סיבתי ונסיבתי בין ההצבעה האמריקאית במועצת הביטחון, לבין החלטה אפשרית על עיכוב נשק.
במקרים האלה אין ברירה, אלא להסתמך הן על אינטואיציה והן על לקחים מן העבר.
האינטואיציה אומרת שלא יהיה מהלך אמריקאי כה רדיקלי. תהיה מורת־הרוח של וושינגטון מהתנהגות ישראל ומהתבטאויותיה אשר תהיה, הפקרת בעלת ברית במהלך מלחמה היא מהלך כה קיצוני, עם תוצאות כה מפליגות, עד שאין מנוס מלחשוב אותו לבלתי־סביר. והוא סביר עוד פחות מצד נשיא שאיבד את אפגניסטן ועלול לאבד בקרוב את אוקראינה (לא באשמתו, בשני המקרים, אבל כפי שאומרים האמריקאים, "במשמרת שלו").
מה קרה לדרום אפריקה
הנה משהו על ניסיון העבר. זה מביא אותנו לאנלוגיה לא כל כך נעימה, שמוטב להבין אותה לא כהשוואה מוסרית, אלא כהשוואה של דינמיקות דיפלומטיות: החלטת מועצת הביטחון 418 מנובמבר 1977 להטיל אמברגו צבאי מחייב על דרום אפריקה. היא נשלטה אז בידי המיעוט הלבן.
זו הייתה הפעם הראשונה שמועצת הביטחון החליטה פה אחד להעניש מדינה חברה, בחומרה מיוחדת. ארה"ב, בריטניה וצרפת הצביעו נגד יוזמות קודמות להעניש את דרום אפריקה. ממשל ג'ימי קרטר, שנכנס רק עשרה חודשים קודם, שינה את מדיניות ארה"ב, והקל בכך על דמוקרטיות מערביות אחרות לשנות כיוון.
ההחלטה ההיא לא מוטטה את דרום אפריקה, גם מפני שהייתה לה תעשיית נשק ענפה משלה, וגם מפני שנמצאו ארצות שהיו מוכנות להפר את החלטת מועצת הביטחון, בראש ובראשונה ישראל. האיום הצבאי על דרום אפריקה היה ממילא קטן בהרבה מזה המרחף על ישראל.
זמן קצר לאחר שנכנס לבית הלבן, קרטר שלח את סגנו, וולטר מונדייל, לפגישה דרמטית עם ראש ממשלת דרום אפריקה, ג'ון פוסטר. זה היה חצי שנה לאחר טבח של 400 ילדי בתי ספר שחורים ביד כוחות הביטחון הלבנים. מונדייל העניק אולטימטום לפוסטר: שינוי - או בידוד. דרום אפריקה דחתה את ההזהרה והתוצאות מיהרו להגיע.
האמברגו של מועצת הביטחון, כשלעצמו, לא שינה את המציאות בשטח - אבל התחיל דינמיקה דיפלומטית וציבורית. בתוך שנים אחדות, ארצות המערב התכסו ביוזמות מקומיות של חרם כלכלי ומדיני, שקיצרו את תוחלת החיים של המשטר הלבן. 12 שנה לאחר האמברגו, המשטר הודיע על נכונותו לפתוח את התהליך, שהוביל שלוש שנים אחר כך לכינון ממשלת הרוב השחור.
תגובת דרום אפריקה בנובמבר 1977 התאפיינה בזעם ובהתרסה. שר החוץ הדרום אפריקאי, 'פיק' בותה, שגריר לשעבר באו"ם, הכריז כי האמברגו הוא "עידוד לאלימות", וכי הוא רק מגביר את "נחישותם של של הדרום אפריקאים להגן על ארצם". קצת יותר מ-15 שנה אחר כך, בותה עצמו התמנה לשר זוטר יחסית בממשלת הרוב השחור, שהאמברגו של 1977 אישר וזירז.
המשבר בין ישראל לארה"ב הוא, אפוא, הרבה יותר מאי־הסכמה דיפלומטית ביום נתון. הוא עשוי לשנות את כללי ההתנהגות ולהפוך על ראשן את הציפיות הטבעיות.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.