הבעל צבר חובות. האם האישה חייבת בהם גם אם לא ידעה?

פסק הדין עוסק בעניינם של בני זוג שנישאו בשנת 2009, ונולדו להם שלושה ילדים. האישה עבדה כמורה ובעיסוק נוסף בהמשך; ולבעל היה עסק, אשר לימים ובסמוך לסכסוך בין בני הזוג נקלע לחובות והביא את הבעל לחדלות פירעון.

לטענת האישה, היא הייתה ממודרת מכל הנוגע לעסק או לכלכלת המשפחה בכלל, ומשכך היא ביקשה לפטור אותה מהחובות שצבר הבעל. לטענתה, היא פתחה בבקשה ליישוב סכסוך לאחר שנחשפה באופן מפתיע למצב העסק העגום, כאשר חבר של הבעל סיפר לה על חובות בגובה מיליון שקל שבעלה הסתיר ממנה. רק מנקודה זו היא החלה לברר במה דברים אמורים, הואיל ולדבריה היא לא הייתה חשופה או שותפה לכל החלטה או מהלך עסקי של האיש, ולא הייתה מצויה בחשבונות העסקיים.

מנגד, הבעל טען כי החובות שהוא צבר על רקע המשבר העסקי הם חובות משותפים, ומחציתם רובצים על כתפי האישה. לדבריו, הקמת העסק וכל ההחלטות הנוגעות לו התקבלו במשותף ותוך מעורבות מלאה של האישה.

השופטת לירון זרבל־קדשאי דחתה את הבקשה וקבעה כי "יש לדחות את ניסיונה של האישה להרחיק את עצמה מכל נגיעה לעסק". עוד ציינה השופטת כי ככלל, חובות שנצברו בחיי נישואים שחוק יחסי ממון חל עליהם, לרבות חובות מפעילות עסקית של אחד מבני הזוג, יילקחו בחשבון ויאוזנו עם פקיעת הנישואים; המבקש לסתור חזקה זו נדרש להוכיח כי לחוב יש אופי אישי מובהק, וכי הוא נוצר מפעילות חריגה, הפרת חובת נאמנות וכיו"ב.

נקבע כי לא עלה בידי האישה להוכיח שהחובות שנצברו על שם הבעל הם חובותיו האישיים, שמקורם במניפולציה, הברחת כספים או הפרת נאמנות ושהתגבשו מאחורי גבה. השופטת ציינה כי הגם שהתרשמה כי הבעל הוא שניהל את העסק וקיבל את ההחלטות העסקיות, היא לא התרשמה שהדבר נעשה במחשכים, מאחורי גבה של האישה, תוך הסתרת פעולות מכוונת.

משמעות הפסיקה: חובות שצברו צדדים בחיים משותפים הם משותפים, אלא אם יוכח כי לחוב יש אופי אישי מובהק או שנוצר מפעילות חריגה, הפרת חובת נאמנות ועוד. 

מספר תיק: תלה"מ 66685-01-23, תלה"מ 58949-01-23

התובעים, בעלי הזכויות בשבע מתוך שמונה דירות בבית משותף בעיר ראשון לציון, ביקשו מהמפקח על המקרקעין אישור לביצוע עבודות תמ"א 38 ברכוש המשותף חרף התנגדותה של שכנתם, בעלת דירה אחת בבניין.

במסגרת ההסכם עם היזם נקבע כי בעלי הדירות יקבלו, בין היתר, תמורות בדמות ממ"ד, מרפסת וכן מעלית חדשה; בעוד שהיזם יקבל לידיו דירות חדשות שתיבנינה על גג הבית המשותף וכן רכוש משותף שיוצמד לאותן דירות לטובת חניה.

בהיתר הבנייה שהתקבל נקבע כי מתחת לדירתה של הנתבעת ייבנו חדרי שירות לטובת מערכות הבית המשותף, דוגמת חדרי אשפה, חדר גז ואף מחסנים שיוצמדו לדירות. כמו כן, חנייתה המוצמדת של הנתבעת תועבר למיקום אחר. בנוסף נקבע כי שביל הגישה לחניה ישמש גם את בעלי הדירות שבבית המשותף השכן, לטובת מעבר לחניה שבשטח ביתם.

הנתבעת סירבה לחתום על הסכם התמ"א, בטענה כי סעיפים אלה גורמים לפגיעה מהותית בזכויותיה ובערך דירתה. עוד היא טענה כי המפקח על רישום מקרקעין אינו מוסמך לאשר ביטול זכויות בחניה צמודה או לאשר הענקת זכויות ברכוש המשותף, ובפרט זיקת הנאה, למי שאינם בעלי דירה בבית המשותף.

המפקח על רישום מקרקעין ברק ליפשיץ דחה את הטענה לחוסר סמכותו לדון בתביעה, אישר את קידום פרויקט התמ"א וקבע כי לא הוכחו הפגיעות הנטענות על־ידי הדיירת הסרבנית.

בין היתר, נדחתה טענתה של הנתבעת כי הענקת זכות שימוש בשביל הגישה לבעלי הדירות בבית השכן תגרום לה לפגיעה כלשהי, בייחוד כשלא הוכח כי ישנה אפשרות לביצוע הפרויקט ללא הענקת זכויות לבעלי הדירות בבית השכן. עוד נקבע כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את ירידת הערך שחדרי השירות יגרמו לדירתה.

באשר לחניה צוין כי החניה המוצעת לנתבעת בפרויקט גדולה מהחניה שבבעלותה היום. החניה החדשה מקורה בחלקה, בעוד שהנוכחית אינה מקורה ונמצאת במקום נגיש יותר - ולכן אינה נחותה מהחניה שבבעלותה היום.

משמעות הפסיקה: יש לאשר ביצוע עבודות חיזוק בית משותף גם בהסכמה כפויה להריסת דירתו של בעל דירה סרבן, אם לא הוכיח פגיעה מהותית בזכויותיו. 

מספר תיק: 3-362-2024

התובעת, גרושתו של חייב בהוצאה לפועל שצבר חוב מזונות במשך 25 שנה, ביקשה לחייב את אבי הגרוש (סב ילדיה) בתשלום החוב בסך כ־340 אלף שקל. לאורך שנים נעשו ניסיונות לגביית החוב מהחייב - לרבות הליכי עיקול על נכסיו, חקירות יכולת וצווי מאסר - אך ללא הצלחה.

התובעת טענה, באמצעות עו"ד אופק עיני, כי הסב סייע לחייב (בנו) להבריח רכוש לאורך השנים, בין היתר ברישום עסק של הבן על שמו, פתיחת חשבון בנק להסתרת הכנסות החייב והברחת חלקו של החייב בירושת אשת הנתבע (אם החייב שנפטרה).

הנתבע ביקש מבית המשפט לסלק את התביעה על הסף, משום שהיא קנטרנית, טרדנית וחסרת עילה ותשתית עובדתית. באמצעות עו"ד משה יהושע שטיינרייך, טען הנתבע כי הוא אדם קשיש וישר, וכי התובעת מנסה לגבות ממנו את חוב בנו באופן ציני, תוך ניצול גילו המבוגר ופגיעה בבריאותו. לטענתו, הוא לא סייע לבנו להעלים נכסים. 

השופט דניאל מרדכי דמביץ קיבל את התביעה במלואה וקבע כי גרסאות האב ובנו "התאפיינו במחול של הסתייגות־רבתי משיתוף־פעולה כן ומלא עם ההליך המשפטי". נקבע כי "הנתבע סיפק כסות לפעולותיו הכלכליות של בנו, הן באמצעות חשבון בבנק דיסקונט והן באמצעות רישום עוסק מורשה, שניהם על שם הנתבע - אולם בניהול, הפעלה, שליטה והנאה של בנו החייב".

עוד נקבע כי הליכי גביית החובות בהוצאה לפועל היו אירוע מתמשך שהנתבע הוקיע ומוקיע, לא שיתף עימם פעולה והכשילם במישור של צווי מאסר, צווי עיקול וחקירתו כצד ג'.

השופט כתב: "לעיקולים השיב הנתבע כי אין בידיו נכסים כלשהם של החייב, מבלי לציין דבר לגבי הכסות המלאה שסופקה לחייב... לשוטרים שביצעו צווי מאסר נמסרו נתונים לא מדויקים, היוצרים מצג כאילו החייב אינו מתגורר בבית הוריו (למרות שכך היה הדבר); תשובות בחקירה בפני רשמת הוצאה לפועל נמסרו באופן חלקי ומטעה", ועוד.

הסב גם חויב בתשלום פיצוי עונשי לתובעת בסך 75 אלף שקל, "בהתחשב במשך התנהלותו של הנתבע ככסות לפעילותו הכלכלית של בנו־החייב ובהיקף הפעילות - הן בהפעלת חשבון בנק, הן מול רשויות המס והן מול ההוצאה לפועל"; ובתשלום שכר־טרחת עורכי דינה של התובעת.

משמעות הפסיקה: סיוע לבן משפחה להתחמק מתשלום חוב מזונות בהוצאה לפועל עלול להוביל לחיוב המסייע עצמו בתשלום החובות. 

מספר תיק: ת"א 34832-05-21