מהמסע המפרך לישראל בגיל 3 ועד לעמדה הבכירה בבית הנשיא: "האמנתי שאני אצולה"

אישי: בת 49, נשואה + 4, גרה ביישוב צופים
מקצועי: ראשת מערך האסטרטגיה בבית הנשיא

• ילדות ומשפחה: נולדתי בכפר מרבה, באזורים ההרריים של צפון אתיופיה. אבי היה חקלאי, אמי הייתה קדרית, כמו רוב הנשים היהודיות שם. היינו שבעה אחים ואחיות. כולם בכפר ניהלו אורח חיים דתי וחלמו על ירושלים. כשהייתי כבת 3 נפוצה שמועה שנפתחה דרך לישראל שעוברת בסודן. הוריי עזבו הכול ולקחו אותנו למסע רגלי של כמעט שנתיים.

● הנשים המשפיעות של גלובס: הרשימה המלאה

• המסע והטרגדיה: עברנו מכפר לכפר, חצינו את מחנות הפליטים ופגשנו את הסוכנים הישראלים שניהלו את מבצע משה להעלאת יהודי אתיופיה. כשהגענו לגבול עם סודן אבא הלך עשרות קילומטרים לתוכה כדי לראות שהמסלול בטוח. הוא היה איש אמיץ שמת כשלוש שנים לאחר שעלינו, אבל זכה להגשים את חלומו להביא אותנו לישראל. בתחילת הדרך אחי הקטן חלה במלריה ולא היו לנו אמצעים לטפל בו. הוא מת, קברנו אותו והמשכנו. זה היה קשה מאוד, אמא שלי לא הסכימה במשך שנים לדבר על המסע.

• העלייה לישראל: בסוף לא הגענו לירושלים, אלא למרכז קליטה בנצרת עילית, היום נוף הגליל. ב־24 שעות עברנו מטבע ירוק לדירה צפופה בקומה שלישית, מעל כביש סואן. זה היה הלם. אחרי שלושה חודשים באולפן נכנסתי לכיתה א', כל הילדים הלבנים נראו לי אותו דבר.

• אולפנה במקום פנימייה: בבית שמרנו על אורח חיים דתי, אז בחטיבה ובתיכון עברתי לאולפנה הציונית־דתית צביה בעפולה. לא הסכמתי ללכת כמו כולן לפנימייה וכתבתי למנהלת שמאחר שאבא שלי נפטר, אני לא רוצה להשאיר את אמא לבד. מתוך מאות תלמידות היינו רק שתיים מאתיופיה. כתלמידה הייתי חרשנית, כי באתי מבית שתמיד דרש הרבה. המנטרה של אמא תמיד הייתה: תחלמו רחוק, תגיעו רחוק. היא הנחילה לנו שאיפה למצוינות. היא עצמה לא עבדה בישראל והיינו שישה ילדים על קצבאות וביטוח לאומי, אבל בתפיסה היא גידלה אותנו כמו ילדים של משפחת אצולה. הצד שלי בעסקה היה ללמוד ולהרגיש שווה.

• צבא: כל הבנות באולפנה הלכו לשירות לאומי, אבל השירות הצבאי היה חלום מבחינתי והפכתי שולחנות כדי להתגייס. בהתחלה הייתי מדריכת ספורט, כי אני אוהבת מאוד לרוץ, ואחרי שמונה חודשים עשיתי השלמת קשר, סיימתי כמצטיינת והפכתי לקצינת קשר. בצבא גם הכרתי את בעלי, כשלקח אותי טרמפ. הוא ממוצא אשכנזי.

• טיול שורשים: השתחררתי מהצבא מבולבלת מאוד בנוגע לזהות שלי, אז החלטתי לטוס עם אחי לטיול שורשים באתיופיה. כשיצאנו משדה התעופה, עשרות ילדים רצו לכיווננו וצעקו "שלום, שלום, ישראל, ישראל!". הבנתי שאני ישראלית ילידת אתיופיה, וברגע הזה דברים הסתדרו לי, מאז אף אחד לא יכול לבלבל אותי.

• מנכ"לית: מקום העבודה המשמעותי הראשון שלי היה עמותת עולים ביחד, שעוסקת בשינוי תפיסה ועמדות בנוגע לישראלים יוצאי אתיופיה ובשילוב שלהם בחברות במגזר העסקי. עבדתי שם עשר שנים, מהן שבע כמנכ"לית. זו הייתה תקופה שעיצבה את הזהות המקצועית שלי.

• מעוז: לאחר מכן כיהנתי כשנתיים כסמנכ"לית משאבים בארגון מעוז (שאני בוגרת שלו), עם אחריות לגיוס הכספים. הארגון מאתר מנהיגים ומנהיגות מכלל החברה הישראלית ומעניק להם תוכנית הכשרה, שאחריה הם יוצאים להוביל מהלכי שינוי במקומות העבודה.

• הסוכנות: בשלב זה נקראתי לנהל את פעילות הסוכנות היהודית בחוף המזרחי של ארה"ב. עברתי עם בעלי והילדים לפילדלפיה כשלוש שנים, שבהן פעלתי מול הקהילות היהודית, עשיתי פיתוח אסטרטגי וגייסתי כספים. זו הייתה חוויה מטריפה ומשמעותית.

• בית הנשיא: 7 באוקטובר הבהיר לי שאני רוצה לחזור לארץ. הנשיא ואשתו שמעו שאני מחפשת שינוי, עשו עליי שיעורי בית והציעו לי את המשרה של ראש מערך האסטרטגיה בבית • בית הנשיא: הנשיא. בתפקידי כיום אני אחראית על מערך ההתוויה של הפעילות החינוכית־ציבורית של בית הנשיא בארץ ובעולם. גולת הכותרת היא מיזם מחליפים מילה לקידום שיח בין קהילות בישראל.

• מה מגדיר אותי: אם תקלף אותי מכל מה שמגדיר אותי, תישאר רק המילה אמא. ארבעת ילדיי הם הסיבה לקיומי. הם שילוב של תרבויות, מזרח ומערב. לגבי הזהות הדתית אני אמנם לובשת מכנסיים בעבודה וקצת קשה לראות עליי, אבל אני ובעלי מנהלים אורח חיים שומר מסורת והילדים לומדים במסגרות דתיות.

• מבט לעתיד: אני רוצה להיות במקום שבו ארגיש שאני ממשיכה למלא את השליחות הציבורית שלי, לעשות תיקון עולם במובן הכי פשוט והכי מחובר לשטח.