דירוגים תמיד עניינו אנשים. כולם רוצים לדעת מי במקום הראשון, את מי העלו למעלה והחשוב מכל - מי נשאר בחוץ. בגיליון שנתי מיוחד של עיתון הברנז'ה הראשון - "התקשורת" - שהוציא לאור
יובל סיגלר, דורגו 100 אנשי התקשורת המובילים, החל מ-1993 ועד 2002. החלטנו לחזור 15 שנה אחורה ולבחון את הגיליון, אותו כתב סיגלר עם העיתונאי יונתן שם אור. בדירוג, כדי לברוח ממלכודת הסיכומים, החליטו במערכת לא לבחור את "מי שהיה", אלא לנסות להכריע "מי יהיו" בשנת 1994 הדמויות המשפיעות בתקשורת.
"במבט לאחור", מסביר שם אור ל"מגזין פירמה", "ממש יצרנו ברנז'ה. התהליך היה ארוך מאוד, ולקח לנו הרבה זמן לגבש פרמטרים ולהחליט כיצד נבנה את הרשימה. זו לא עבודה של איש אחד, אלא של מערכת שלמה שחוקרת ובודקת את עצמה לאורך הדרך".
שם אור טוען כי הרשימה התקבלה יחסית בהבנה מצד אנשי התקשורת, אם כי, כדרכם של דירוגים, היו גם חלק שהתמרמרו על מיקומים נמוכים, או על כך שהם נעדרו לחלוטין מהרשימה. "אני זוכר שהייתה המון ציפייה לפני פרסום הדירוג. היינו מקבלים פניות ישירות ועקיפות, ורבים ניסו להפעיל עלינו לחצים. מכיוון שידענו שתהיה המון ביקורת, עשינו עבודה מאוד מנומקת, נקייה ונטולת פניות. לדעתי, היינו מאוד הוגנים והשארנו הרבה מטענים אישיים מחוץ לרשימה.
"לפעמים אני נזכר כיצד התקבלה הרשימה ברצינות רבה בשוק, למרות שבסופו של דבר מדובר היה בשעשוע. בשורה התחתונה, אני חושב שהדבר הכי חשוב הוא מי קובע את הרשימה - זה מה שנותן לה את המשקל האמיתי בשוק", מסביר שם אור.
המעגל של דן, בן הדוד של נוני
אז איפה הם היום, כוכבי רשימת 1994? בראש הרשימה דורג עופר נמרודי, מבעלי "מעריב", שסיפר בראיון מיוחד ל"התקשורת" על רשת המקומונים שהוא מתכנן ועל "המלכודות" שהוא מכין למוזסים ב"ידיעות אחרונות". מאז הודפסו מיליוני מילים. נמרודי עדיין כאן, אבל המהפך בשוק לא התרחש.
במקום השני דורג האיש החזק של "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, שגם ב-1994 סירב להתראיין. או כפי שהגדירו זאת בטקסט שנכתב: "נוני מוזס לא מתראיין. לא לעיתון 'התקשורת', לא לרדיו, לא לטלוויזיה ולא לעיתונים אחרים". 15 שנה חלפו, ומוזס נשאר עקבי בעמדתו.
את השלישייה הפותחת סוגר דן שילון, בזמנו מנכ"ל משותף ב"רשת" ומגיש התוכנית הפופולארית "בשידור חי - דן שילון מארח", שייסדה את ז'אנר הראשים המדברים, ובעיקר עשתה את הערבוב בין פוליטיקאים, אנשי תרבות וסלבס מז'אנרים אחרים. התוכנית הייתה חלק מהמהפכה בשלט שיצר ערוץ 2, שכמעט מהיום הראשון היכה את ערוץ 1 ושבר מונופול של שנים ארוכות.
בשנים האחרונות, לאחר ניסיונות לשחזר את ההצלחה הטלוויזיונית, ולאחר שהשיק גרסה בימתית של התוכנית, עוסק שילון בעיקר בהרצאות, בעבודה באקדמיה ובהנחיית תוכניות אקטואליה ברדיו. לאחרונה הוא פתח בלוג באתר nrg, שבו הוא מספק את דעותיו והשקפותיו האקטואליות.
קפיצה למקום השישי. שם חיכה זאב מוזס (בן-דודו של נוני), ששימש באותה תקופה כמנכ"ל "ידיעות אחרונות", ואחד משני הדירקטורים של הקונצרן. בדירוג טענו כי הוא האיש שמשנה את "ידיעות אחרונות" ומערער על מנהיגותו של נוני מוזס. המאבקים הפנימיים מתוארים בראיון נדיר שהוא העניק לאותו גיליון, שבו הוא סירב להתייחס ישירות למאבק מול נוני מוזס, אך דיבר על תפקודו כמנכ"ל מקצועי ועל התחרות מול "מעריב".
נוני מוזס לא אהב את הראיון. בעקבות מאבק משפטי ארוך מכר לבסוף זאב מוזס את מניותיו (24.5%) ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1997. מאז הוא עוסק בשורה של עסקים. הוא מוכר כבעל השליטה באולפני מימד ובחברת "צנה אחזקות".
במקום התשיעי ברשימה נמצא מוטי קירשנבאום, שזוכה בשנים האחרונות בעדנה מחודשת בזכות הצלחת תוכניתו "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. קירשנבאום נבחר אז לרשימה בזכות תפקידו כמנכ"ל רשות השידור, וב"התקשורת" טענו כי "יכולתו של קירשנבאום להוביל את הרכבת העתיקה הזו, על פועליה המנומנמים ועל נוסעי החינם שלה, היא שתקבע את עתיד רשות השידור". 15 שנה עברו ואפשר לומר בביטחון, שמנכ"ל רשות השידור הנוכחי מתמודד עם אותן בעיות.
במקום ה-16 דורג אחד העיתונאים המוערכים והמיוחדים שהיו בישראל - אדם ברוך. ברוך, שנפטר במאי 2008, היה בתקופת הדירוג העורך הראשי של "גלובס", שכלל גם את "ליידי גלובס" ואת "אלבום 1" - כתב עת יוקרתי לאמנות ותרבות. ברוך מילא קודם לכן שורה של תפקידים בעיתונות הישראלית (למשל עורך מוניטין ו-7 ימים), והוא היה מוערך במיוחד בזכות סגנונו הייחודי, ידיעותיו המעמיקות ונסיונו לגשר על הקו שבין היהדות לישראליות.
שם בולט נוסף ברשימה היה יוסף (טומי) לפיד, שהגיע למקום ה-20 בזכות פעילותו התקשורתית הענפה - כותב מאמרי מערכת ב"מעריב", יו"ר התאחדות חברות הכבלים ומשתתף קבוע בפאנלים בתוכניות טלוויזיה. לפיד היה בעצם העיתונאי הבכיר הראשון ש"חצה את הקווים" ועבר לפוליטיקה - טרנד שנהיה פופולארי בשנים האחרונות. אפשר להניח כי לולא הצלחתו בפוליטיקה, היו שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ ודניאל בן סימון, חושבים פעם נוספת לפני שהם היו עוברים לצד שנמצא מאחורי המיקרופון.
אלתר מעית"ם
במקום ה-44 הייתה עירית לינור, ששימשה אז כפובליצסיטית בעיתון "הארץ". מאוחר יותר היא דווקא תפסה הד תקשורתי, כאשר כתבה מכתב פומבי שבו הסבירה כי עקב אנטי ציונות של העורכים והכותבים, היא מבטלת את המנוי שלה לאותו עיתון. לינור גם שימשה חלק מהצוות המיתולוגי של עיתון "חדשות", והתפרסמה בעיקר בזכות הסגנון הפמינסיטי שלה וספריה שהיו לרבי מכר. בראיון לעיתון "התקשורת" היא אמרה כי "בעיתון 'הארץ' קל לי יותר להיות בולטת. מי שבאמת מפרנס אותי זו הבורגנות, מפני שהם מבינים אותי ואני אותם. אין יותר בורגנות מ'הארץ', ושם אני צריכה להיות". בשנים האחרונות עוסקת לינור בעיקר בכתיבה של ספרים ותסריטים, ובהגשת תוכנית הרדיו "המילה האחרונה" בגלי צה"ל.
יוסי קליין (מקום 65) מוכר לרבים כאחד האנשים הבולטים ביותר בסצנת המקומונים ששלטה בתקשורת מאמצע שנות ה-80', והגיעה לשיאה בשנים הראשונות של שנות ה-90'. קליין היה אחד העורכים המוערכים ברשת שוקן - רשת המקומונים של קבוצת "הארץ" - והוא אחראי לביסוס המותג "כל העיר" בירושלים. בנוסף הוא היה גם מצוות מקימי העיתון "חדשות" והעורך הראשי. ב-2005 הוא נקרא לדגל בניסיון לשקם את מעמדו של עיתון "העיר", אך לאחר תקופה לא ארוכה התפטר מתפקידו. כיום הוא כותב מאמרים לעיתון "הארץ" ועורך ספרים.
"אני לא זוכר שדורגתי ברשימה ההיא", אומר היום קליין. "הדירוגים האלה מעניינים בעיקר את מי שמדורג בהם, והם רואים בזה הוכחה שהם קיימים בתודעה של האנשים. הפעילות העיתונאית שלי לא הייתה בשביל להיות בדירוג, ואני רואה בזה קטע לא מרגש במיוחד בביוגרפיה שלי".
שם שאולי לא מוכר לרבים מהדור הצעיר יותר בעיתונות הוא אלתר ולנר, שדורג במקום ה-72. ולנר שימש כמנכ"ל ועורך ראשי של סוכנות עתי"ם. הסוכנות שימשה למעשה כספק מידע של מרבית העיתונים לאירועים אליהם לא נשלח כתב מטעם העיתון, וספקית של ידיעות "שוטפות". הסוכנות הוותיקה פעלה בישראל כבר משנות ה-50', ורק בשנת 2006 היא נסגרה סופית, לאחר שכלי התקשורת בישראל חדלו להשתמש בשירותיה ולאחר שהתקשתה להסתגל לעידן האינטרנט. ולנר, ששימש בעבר גם ככתב עיתון "הצופה", משמש היום בהתנדבות כמזכיר ועדת העורכים - גוף שאיבד בשנים האחרונות מעט מיוקרתו, אך עדיין משמש ככלי חשוב לעיתונות.
מדורג מעניין נוסף היה אבי מורגנשטרן, עורך "מעריב לנוער" דאז. משהו שיכול ללמד על הפופולריות שהייתה לעיתוני הנוער באותה תקופה, ולחשיבות שהייתה לצוות שהוביל אותם. כיום, קשה להאמין שאנשי ברנז'ה מודעים לזהותם של עורכי העיתונים הללו, ואין ספק שלמרות שהם עדיין נמצאים בשוק ומנסים להתאים את עצמם לעידן התקשורתי הנוכחי, כוחם היחסי בקרב בני הנוער ירד. היום האינטרנט ממלא פונקציות רבות, שהיו רלוונטיות בעבר לעיתוני הנוער.
מקרב אנשי הרדיו הבודדים ברשימה היה דידי הררי (מקום 83), שלמרות השנים שחלפו ממשיך לבסס את עצמו כ"מלך הרדיו" הישראלי. הררי, שאת תחילת דרכו עשה ברשת ג', הסתגל בקלות לשינוי שחל עם תחילת פעילותן של התחנות האזוריות, וכיום הוא משדר ברדיו ללא הפסקה תוכנית יומית מצליחה, שמבוססת, כמו תמיד, על שעשועונים עם מאזינים ודמויות מצחיקות של סטנדאפיסטים. בשנים האחרונות הררי גם הופיע קצת בטלוויזיה והנחה תוכניות בערוץ המוסיקה. את הגושפנקא הסופית לכך שהפך לאייקון, קיבל לאחר שעשו עליו דמות ב"ארץ נהדרת".
תוכחת אבנרי
את המקום ה-100 בדירוג קיבל העיתונאי אורי אבנרי, כאשר כותבי הגיליון ציינו כי המיקום אינו משקף את כוונת המערכת, אלא שזהו מקום של כבוד הניתן לעיתונאי העצמאי הראשון והמתמיד בישראל, שמיסד את ערכי העיתונות המודרנית והחופשית.
חומר למחשבה, גם לעיתונות של ימינ, הוא הטור הסוגר את הדירוג. אבנרי כתב כי "מבין המשתתפים במערכת התקשורת, העיתונאים משפיעים עליה פחות מכל. בעידן שבו הפכו כלי התקשורת עצמם למוצרים, גם העיתונאי הוא מוצר. הוא מוכר את עצמו, נמכר ונרכש, עובר בנקל מעיתון לעיתון, משבועון לתחנת טלוויזיה, כאילו היה קופסת מלפפונים חמוצים על מדף הסופרמרקט".
בהמשך כתב: "צעיר המצטרף היום למקצוע חולם על מטרה נעלה יותר מזכות הציבור לדעת, הוא חולם על להיות בעל טוק שואו משלו, כך שילדים לועסי מסטיק יכירו אותו ויצביעו עליו ברחוב. הייתכן אושר גודל מזה"?
גם בפרספקטיבה של 15 שנה, נדמה כי הדברים היום לא שונים בהרבה מהמצב שתיאר אבנרי.